מילת התינוק האדום

 

 

ד"ר יעקב לוי

 

קטן החולה אין מוהלין אותו 1 . בין המחלות הנזכרות בהלכה זו, שתים הן שצבע מראה העור הוא הקובע: 2 ירוק ביותר ואדום ביותר. "קטן שנמצא בשמיני שלו ירוק ביותר, אין מלין אותו עד שיפול וכו', וכן אם היה אדום ביותר וכו'". רופאי זמננו השתדלו לסווג את המחלות הללו בין המחלות הידועות היום. דיון זה אינו מענין מבחינה רפואית-היסטורית בלבד, אלא הוא עשוי להביא גם לידי תוצאות מעשיות-הלכתיות, אם - לדעת הפוסקים - ישמשו חקירות אלה כמורה דרך להלכה.

בענין הילד הירוק נסיתי לברר את טיב המחלה 3 , ולזהותה עם הצהבת הורסת דם הילודים 4 .

בענין הילד האדום אנסה למצוא פתרון במאמרים הבאים.

הרמב"ם פוסק: אם היה אדום ביותר, כמי שצבעו אותו, אין מלין אותו עד יבלע בו דמו, ויחזרו מראיו כשאר הקטנים, מפני שזה חולי הוא. והשולחן ערוך מוסיף : סימן שלא נבלע דמו באיבריו, אלא בין עור לבשר.

מקורה של ההלכה הוא במסכת שבת 5 : ואמר אביי, אמרה לי אם, האי ינוקא דסומק דאכתי לא איבלע ביה דמא, ליתרחו ליה עד דאיבלע ביה דמא ולימהלוה. דתניא, אמר רבי נתן, פעם אחת הלכתי לכרכי הים, ובאת אשה לפני שמלה בנה הראשון ומת, .שני ומת, שלישי הביאתו לפני. ראיתיו שהוא אדום, אמרתי לה, המתיני לו עד שיבלע בו דמו. המתינה לו עד שנבלע בו דמו, ומלה אותו, וחיה, והיו קוראין אותו "נתן הבבלי" על שמי. (רש"י ד"ה לא איבלע ביה דמא: בבשרו, דעכשיו כל דמו מצוי בין עור לבשר, וכשמוהלין אותו יוצא כל דמו).

נוסח שונה קצת מנוסח הגמרא אנו מוצאים אצל הרי"ף 6 , בתוספת המלים: והצצתי בו, ולא ראיתי בו דם ברית 7 . המאירי מסביר את התוספת, שיש חשש שיצא הרבה דם ממנו דרך מילתו עד שיסתכן. ומה שנאמר "הצצתי בו ולא ראיתי בו דם ברית", כלומר הראוי לצאת מצד הברית לבד.

ר' נתן ראה, כנראה, גם חסרון-מה בקיום המצוה בהזכירו "דם ברית", כי אחרת מדוע הוא מזכיר את הענין החשוב, הסיכון ע"י איבוד דם רב, רק בעקיפין.

יכול גם להיות, שנוסח הרי"ף בא להשוות את הלשון שבמקרה התנוק האדום ללשון שבמקרה התינוק הירוק שבאותה ברייתא, אשר גם בו הוא אומר "לא ראיתי בו דם ברית". שם היתה המניעה בגלל איכות הדם, הדם היה בצבע צהוב (ע"י ערוב צבע חמרה - לדעתי), או לדעת אחרים 8 , היתה המניעה בגלל כמות הדם המועטה, שהוכחה ע"י חיוורונו של הקטן, כתוצאה מחוסר דם,

אולי אפשר להסביר את התוספת גם כך : ר' נתן ראה, שכמות גדולה של דם התאסף בין העור ובין הבשר (רש"י ד"ה לא איבלע, שו"ע יו"ד, רס"ג, א'), ולא יהיה די דם באיבריו, כולל גם באבר המילה, ולכן לא ראה ר' נתן מספיק דם ברית.

ראוי לציין, שבנוסחאות עתיקות הנוסח הוא כמו ברי"ף 9 .

הסיפור של ר' נתן מענין אותנו גם מנקודת מבט אחרת. נכללת בתוכו גם הבעיה של "מתו אחיו מחמת מילה" - המילה היתה מסוכנת גם עפ"י החזקה של מיתת שני הבנים הראשונים. דין זה לא נלמד ישירות מהברייתא של ר' נתן, אלא מברייתא אחרת במסכת יבמות 10 . וכך אנו שונים שם : מלה הראשון ומת, שני ומת, שלישי לא תמול, דברי רבי; רבן שמעון בן גמליאל אומר, שלישי תמול, רביעי לא תמול.

בברייתא לא נזכר שום גורם של מחלה. החזקה היא הקובעת. רק בגמרא, בהמשך השקלא וטריא לברייתא זו, נזכרת חולשת המשפחה כגורם אפשרי.

 

היוצא לנו מזה, שלפנינו שני מקורות נפרדים לשתי הלכות שונות בענין דחיית המילה: א. מחלה (תינוק אדום) - בלתי תלויה בחזקה 11 ; ב. חזקה (מיתת האחים) - בלתי תלויה במחלה 12 .

 

*

על יסוד נתונים אלה חשב ד"ר י. ל. קצנלסון 13 לזהות את מחלת הילד שראהו ר' נתן ואת מחלת בני משפחתו עם מחלת הדממת (הימופיליה 14 ). החולים במחלה זו נוטים לדימום מוגבר כתוצאה מחוסר חומר מקריש בדם. רק זכרים סובלים ממנה, אבל היא מועברת כמחלה תורשתית במשפחה ע"י הנקבות-האמהות אשר בעצמן אינן חולות בה.

 

לפי זה היה מהלך מחשבותיו של ד"ר ק. כדלהלן , לפנינו תינוק אדום ביותר, כנראה סבל משטפי דם, שני אחיו מאותה אם מתו מחמת מילה. קרוב להניח, שמתו גם הם מאותה מחלה, משטפי דם. כך אנו מבינים את הנחתו, שהמשפחה סבלה מהימופיליה תורשתית. בטחונו באבחנתו גבר עוד בראותו שלפי הברייתא ביבמות הוכח ברורות, שדרכי התורשה של המחלה היו ידועות לחכמינו ז"ל. בברייתא עצמה לא נזכר הדימום כסיבת מותם של הבנים הראשונים, אבל בהמשך הגמרא שם נאמר: איכא משפחה דרפי דמא, ואיכא משפחה דקמיט דמא. לדעת ד"ר ק. אנו צריכים להבין מדברים אלה, שדמם של בני משפחה כזאת הוא נזיל וקשה-קרישה, וכך הם נוטים לדימום מוגבר.

והנה, לדעתו הוכח, שכבר בימי התנאים היתה ידועה לחכמינו ז"ל מחלת ההימופיליה, אשר לפי חכמי ההיסטוריה הרפואית ידועה רק כמאתיים שנה, אבל אם נגש בעין הביקורת המדויקת לנימוקי התיאוריה של ד"ר ק., נמצא שאין יסוד מוצק לאף אחת מהוכחותיו. לתיאוריה זו שתי אבני יסוד: א. מדובר על מחלת דימום ; ב. מחלה זו היא תורשתית.

א. לא התנאים ולא האמוראים מזכירים, שהיה דימום או סכנת דימום. אילו היה שטף דם סיבת מותם של הילדים הראשונים במקרה של ר' נתן, איך זה  אפשרי, שגם אם-הילדים וגם הרב היו שותקים מאירוע דרמטי כזה? קול הדמים צועק ! בדרך כלל נדיר דימום כסיבת המות מחמת מילה 15 . כשהרמב"ם בא לנמק את ההלכה "מתו אחיו מחמת מילה" היה עליו להצביע על סכנת הדימום. אבל אצל התינוק האדום הוא רק מנמק "מפני שזה חולי הוא", וב"מתו אחיו" הוא מפרש "מחמת מילה - שהכשילה את כוחו". ועל חולשה כזאת אמרו "איכא משפחה דרפי דמא". כך הבינו חכמינו ז"ל את המאמר 16 ולפי זה הסברתי אותו לעיל.

רפה - פירושו חלש (החזק הוא הרפה 17 ), "רפי דמא" הלא חולשת כח החיים, כי הדם הוא הנפש 18 . ביאור זה סותר את פירושו של ד"ר ק. המגביל את כח החיים שבדם רק לסגולת קרישת הדם.

גם מבחינה לשונית אין פירושו מתיישב על לשון בני אדם. אין אומרים "יש כאלה ויש כאלה", אלא על דברים הדומים במספרם פחות או יותר. מספר המשפחות החולות בהמופיליה ביחסם למשפחות בריאות הוא כאחד לכמה אלפים. במקרה כזה אין לשונם של בני אדם לומר: איכא משפחה ואיכא משפחה.

לכן אין מתקבל על דעתנו נסיונו של ד"ר ק. לראות במיתת הבנים בסיפורו של ר' נתן ובהלכה "מתו אחיו" - תוצאה מדימום מופרז.

ב. גם כשנסתכל על השערת ההימופיליה מזוית מבטו של מדע התורשה לא נרויח כלום. יסוד מחלת ההימופיליה הוא, שחסר בדם חומר חשוב הגורם לקרישתו. חומר זה נקרא גורם Vlll19 . חסרון זה מופיע רק אצל זכרים, מפני שהוא קשור עם הכרומוזום (נושא התורשה בתא) של מין הזכר. ולכן מובן, שרק זכרים סובלים מהמחלה, והאם עצמה, אשר מעבירה את המחלה לבניה, אינה חולה בה.

 

אין בידינו הוכחה מדברי חז"ל במקרים הנ"ל, שהעברת החזקה מופעלת רק ע"י האם. יש בענין זה חילוקי דעות בין הפוסקים. אין בדעתי להכנס כאן לעניני הלכה, אין לי האפשרות ואין לי הסמכות לכך. אני מזכיר את הדברים רק באותה מידה, שיש בהם צורך לביקורת התיאוריה של ההימופיליה.

 

יסודי חילוקי הדעות היא הבעיה איך להבין את הברייתא ביבמות: מלה הראשונה ומת וכו'. לשון נקבה - מלה - עשויה לרמוז על כך, שהחזקה מופעלת רק ע"י האם ולא ע"י האב 20 . נראה שזוהי דעת הרמב"ם 21 , ובכל זאת אין אנחנו יכולים, אפילו לשיטתו, לראות בחזקת האם תופעה של מחלה תורשתית כי הרי הוא מנמק במפורש את החזקה בחולשה כללית במשפחה, כתוצאה מהמילה.

לעומתו, אין השולחן ערוך רוצה להבדיל בין החזקה ע"י האב ובין החזקה ע"י האם 22 . (ואת לשון הנקבה שבברייתא יש להסביר בכיוון אחר, אולי על בסיס סוציולוגי). ואם אין הבדל בחזקה זו בין העברתה ע"י האם ובין העברתה ע"י האב, הרי אין אז הוכחה ממנה למחלת ההימופיליה, כגורמת למיתת הבנים, כי היא מועברת רק ע"י האם.

 

 


 בסתירה גמורה לתיאוריה של ד"ר ק. עומדות גם תוצאותיהם של חקירות וניסויים קליניים של המדע החדיש בענין ההימופיליה. הן אינן תואמות את התיאור שבגמרא. ההימופיליה היא מחלה תורשתית שאינה עוזבת את החולה, בדרך כלל, כל ימי חייו. רק במקרים מיוחדים היא נחלשת אחרי שנים רבות 23 . וא"כ איך היה יכול ר' נתן לתת לאשה סיכויים למול את בנה, באומרו: "המתיני לו עד שיבלע בו דמו" ? ואיך נתאמתה הבטחתו, שמלו את הילד והבריא תוך זמן סביר, כאשר קראו לו את שמו ?

זאת ועוד. ילודים ממשפחות הימופיליות נולדים בצבע עור נורמלי בלי שום דימום. כי כל זמן שהעובר ברחם אמו - מגן עליו עדיין הגורם VIII, הנמצא בדם האם. גם בשעת הלידה עדיין מגן עליו עד כדי כך, שאפילו דימומים מוגברים מהטבור נדירים מאד 24 . וא"כ איך נבין הנחה מלאכותית זאת: 25 בשעה שהקשתה ללדת, נלחץ גופו בין כתלי הרחם, ובעת החיכוך נעשו חבורות אדומות על כל בשרו.

על יסוד רופף זה רצה ד"ר ק. עוד להרחיק לכת ולשנות את ההיסטוריה הרפואית על ידיעות ההימופיליה, אשר לפיה ידועה המחלה רק כמאתיים שנה. לפי השערתו ידעו ממנה כבר בימי התנאים הרבה מאות שנה לפני זה. אפשר להבין איך הוא בא לידי טעות. הוא מודה בעצמו, שעד ימיו לא נחקרו הרבה מקרים, ואז עדיין לא נודעו השינויים שבדם. וכן אפשר להבין שגם פרויס 26 , שכתב ספרו באותו זמן, בא לידי שתה טעות, וכן הרב ד"ר ע. יעקובוביץ 27 , ששאב את מימיו מספרות הדורות שקדמו לו, ולא ממקור המדע החדיש 28 .

על אגדת ההימופיליה, אשר כאילו נזכרת כבר במקור תלמודי, אבד הכלח, ומוטב שתימחק מהספרות החדישה.

עלינו לחפש, איפוא, מחלות אחרות המונעות את המילה במקרה של תינוק אדום.

 

 

 

ראינו, איפוא, שלפני יובל שנים לא הצליח הנסיון לזהות את מחלת התינוק האדום עם מחלת ההימופיליה. ובכן נבדוק איך נראית בעייתו של התינוק האדום בעיני רופא בן זמננו, המחונך עפ"י המדע החדיש, בעיני רופא ילדים הרואה ילודים כאלה ומטפל בהם, ואשר למד את יסודותיה של ההימטולוגיה (המדע העוסק בתכונות הדם ובמחלותיו).

מאמר מענין בנידון הופיע לפני זמן מה מפרי עטו של הרופא ד"ר ד. ארליך 29 . הוא טוען, שהמחלה שראה אותה ר' נתן ידועה לרופאי זמננו כמחלת דם בשם "פורפורה" 30 , אשר נגרמת ע"י הפרעות בקרישת הדם, ותלוייה בחוסר טסיות דם. מחלה זו היא משפחתית. אלו הם יסודות אבחנתו של ד"ר ארליך.

אין בידי הוכחות נגדיות להנחתו. מאידך אינני משוכנע שהנחתו זו היא האפשרות היחידה לזיהוי המחלה.


 א) הפורפורה אינה מופיעה דוקא בצורה שמתאר אותה ר' נתן - ראיתיו שהוא אדום - אלא ככתמי דם נפרדים בעור ; ב) גם בסיפור האם על האחים שמתו, היא אינה מדגישה שמתו מחמת דימום, אעפ"י שרגלים לדבר שכך היה ; ג) אפילו אם נניח זאת, עלולות להיות גם סבות אחרות להופעת הפורפורה, למשל סיבה המבוססת על צהבת הורסת דם הילודים 31 . יכול גם להיות, שהפורפורה מופיעה אצל הילוד כתוצאה מאלח (ספסיס), והסביבה המשפחתית הזיהומית עלולה להיות הגורם להופעת המחלה בצורה משפחתית.

 

בכל אופן, מהוה מאמרו של ד"ר ארליך התקדמות בהשקפה המדעית מבחינתה ההיסטורית של הרפואה, ואין בדעתי להתוכח אתו על אבחנתו. דברי מכוונים בעיקר לבירור ההלכה בנוגע לילד האדום, ובכדי להגיע לבירור המושג "תינוק אדום" ברצוני להביע דעותיו של רופא בן זמננו על העניינם הללו.

 

תיאור הפוסקים ל"ילד האדום" אינו ברור כל צרכו. לשון הגמרא הוא : האי ינוקא דסומק, ופירש רש"י : כל בשרו אדום. וכן שם בגמרא : ראיתיו שהוא אדום. לשון הרמב"ם הוא: אם היה אדום ביותר, כמי שצבעו אותו. רבנו מנחם המאירי בפירושו לגמרא כותב : קטן הנראה בשמיני שלו אדום הרבה. ר' יעקב הגוזר 32 פירש את הגמרא: והיה מראה כל גופו אדום. וכן שם: מראה אדום ; פירושו דומה לורד.

יש לתמוה, שבענין כה חשוב מקצרת ההלכה כל כך. מדובר, מצד אחד, על דחיית מצוה מדאורייתא - מילה ביום השמיני, ומאידך נוגעת ההלכה בענין חמור ביותר - פקוח נפש. בודאי אי אפשר להגיע לאבחנת המחלה עפ"י התיאורים הקצרים הנ"ל.

לפענ"ד לא שמו חכמינו ז"ל את לבם בקביעת ההלכה של הילד האדום להגיע לאבחנת איזו שהיא מחלה. הם לא התכוונו למחלה מסויימת, אלא הם רצו לתאר לפנינו איזה סימן (symptom) העלול להיות אצל ילודים, ואשר מהוה אזהרה לסכנה. סימן כזה יוכל להצביע על מחלות שונות, כמו מחלות דימום למיניהם 33 , או מחלת דלקת בעור למיניהם 34 . אם הוא נראה "כמי שצבעו אותו", הרי הוכחה המחלה - מפני שזה חולי הוא" 35 .

הצד השוה שבמחלות הללו הוא, שהדם לא נשאר בתוך כלי הדם, אלא חלקי הדם יוצאים מהם אל סביבתם לתוך הרקמות שבין העור החיצון לבשר. ראינו לעיל, שכך גם הגדיר רש"י את התופעה : לא איבלע ביה דמיה בבשרו, דעכשיו כל דמו מצוי בין עור לבשר וכו', שם הדם נשאר זמן מה, וכל זמן שדמו לא נבלע משם באיבריו, הסיכון עוד עומד בעינו - ובעיקר, סכנת דימום חזק. רק אחרי שהדם שברקמות נבלע כבר באיברים, ומראה הילד כשאר הילדים הבריאים, אפשר להניח כי אין עוד סכנה.

אך הלכה זו, לדחות את המילה בגלל האודם שבעור התינוק, מוגבלת בתנאי אחד : שהאודם יהיה יותר מהרגיל. כל רופא ילדים יודע, שמלבד המחלות הבלתי מצויות הללו, אפשר להבחין גם בהופעת אודם בעור, שהוא בגדר הרגיל, אצל התינוק אחרי הלידה 36 . הילד הוא בעצם בריא, והאודם נשאר רק ימים ספורים. מצב כזה אינו מזיק לילוד, כי האודם נגרם על ידי גודש דם בתוך כלי הדם שבעור, והוא נבלע בדרך כלל תוך זמן קצר - ימים אחדים - דרך כלי הדם לתוך האיברים. אין סכנה מיוחדת במילת תינוק כזה, אף אם כולו אדום.

למעשה יש איפוא לדון, איך יוכל המוהל, המחליט על תאריך המילה, להבדיל בין האודם הרגיל לבין ה"אדום ביותר". החלטה כזאת תהיה סובייקטיבית, לפי נסיונו האישי של המוהל. אוכל לתאר לעצמי שבמקרה מסויים יאמר מוהל אחד, שלפי נסיונו-הוא האודם עדיין רגיל הוא, בעוד שמוהל שני יחליט, שלפי נסיונו האודם שלפניו הוא כבר יוצא מן הכלל. איך אפשר לעזור למוהל לצאת מהמבוכה הזאת ?

חכמינו ז"ל אמרו כי החכמה - בה"א הידיעה - היא חכמת התורה, וחכמות אומות העולם אינן אלא טבחות ורקחות, העשויות להקל על לימוד התורה וקיום מצוותיה.

חשבתי, איפוא, אולי נמצא בדרכי המדע החדיש גם הישג העשוי להיות לנו לעזר בענינו של התינוק האדום. יגעתי ומצאתי מכשיר קטן, שמשתמשים בו במעבדות רפואיות לבדיקות מיקרוסקופיות, והוא חתיכת זכוכית קטנה בצורת מלבן, הנקראת "זכוכית נושאת" 37 . הרופאים יכולים להשתמש בו גם לתכליות אחרות, ובמקרה שלנו יוכלו גם לאבחן על ידו את טיבו של האודם שבעור. כאשר ישימו זכוכית זו על העור האדום בלחץ מה, והאודם נעלם כתוצאה מהלחץ, הרי זה סימן שהדם נלחץ לתוך כלי הדם, אשר בהם היה גדוש מקודם. העור נראה עתה כעור רגיל, וזוהי ההוכחה שהאודם שמקודם לא הצביע על מצב מחלה. התינוק בריא, ואפשר למולו.

אבל אם האודם לא נעלם כתוצאה מהלחץ, הרי זה מוכיח שהדם כבר יצא מכלי הדם לסביבתם, ואין זה כבר בגדר הנורמלי. האודם החזק שראהו המוהל לא היה אודם רגיל, אלא סימן למחלה. היות והדם יצא מכליו ועדיין לא נבלע באיברים, יש לחשוש, שגם במילה יצא יותר מדי דם ע"י החיתוך. וביותר יש לחשוש אם עפ"י האודם שבעור היה מקום לחשוש לנטיה לדימום, ודבר זה עלול לסכן את התינוק. זהו היסוד למחלה אשר עליה מדובר בהלכה. רק אם כעבור כמה ימים או שבועות ייבלע הדם מהסביבה לאיברים, וכבר נעלם האודם, אפשר להניח שגורם המחלה אינו פועל כבר. ואז אפשר למול, כי אין כבר סכנת שטף דם. המוהל יוכל להוכח בכך, כאשר הבדיקה ע"י לחץ הזכוכית תהיה שלילית, ז. א. שאחרי הלחץ נראה העור כעור כל הילודים הבריאים. (הגורם לאודם המועט, שאולי עוד היה בעור בלי לחץ הזכוכית, היה גודש דם בעורקים ולא מחלה).

 

איני יודע אם אפשר להשוות את המימצאים הרפואיים עם פרטי ההלכה. על כך ידונו מומחי ההלכה, פוסקי ההלכה 38 . אין בדברי כי אם הצעת רופא  מחוסרת כח הכרעה, כי אין מתפקידו של רופא להחליט החלטות הלכתיות. אם הרבנים המוסמכים יסכימו לדרך זו, ההיה בכך הקלה גדולה למוהלים, שיוכלו להבחין בין-רגע אם האודם שלפניהם הוא אודם רגיל או "אדום ביותר".

 

 

 

ראינו שהרמב"ם השתמש בברייתא של ר' נתן 39 רק לביסוס ההלכה בענין הילד האדום, אבל הוא הניח בצד אותו חלק מהברייתא, שבו מדובר על סיפור האם על מיתתם של שני ילדיה הקודמים. בענין זה הולך הרמב"ם בעקבות הגמרא, שגם היא אינה מביאה את הברייתא אלא בהוכחה בענין האי ינוקא דסומק וכו', ושותקת כאן לגמרי בענין הדין של אחים שמתו מחמת מילה 40 ולפי זה קובע הרמב"ם: וכן אם היה אדום ביותר, כמי שצבעו אותו, אין מלין אותו עד שיבלע בו דמו, ויחזרו מראיו כשאר הקטנים, מפני שזה חולי הוא. הוא איש מזכיר בהלכה זו כתנאי שמתו גם אחיו. משמע, שדחיית מילתו היא רק בגלל מחלתו הוא.

 

אולי אפשר להוסיף, שהרמב"ם השתמש בחלק זה של הברייתא - סיפור האם על מיתת שני ילדיה הקודמים - בניסוח ההלכה השניה 41 בענין מתו אחיו מחמת מילה : אלא ממתינים לו עד שיגדל ויתחזק כוחו.

 

 

אשמח אם הצעתי תהיה בהתאם להלכה, ואזכה בכך לעזור במעט למוהלים בהחלטתם אם לדחות את המילה לזמן מה, או לקיים את המצוה של מילה בשמיני.

 

ספרות

 

1. משנה שבת, קל"ז, ע"ש

2. רמב"ם, הלכות מילה, פ"א הי"ז, ושולחן ערוך, יו"ד, ס' רס"ג, א'.

3. "נועם", תשכ"ז.

4. !cterus haemolyticus neonatorum

5. שבת, קל"ד, ע"א, וכן חולין מ"ז, ע"ב

6.   על הגמרא שבת, שם.

7. הב"ח מוחק המילה "ברית".

8. תניא רבתי, וארשא 1879, הלכות מילה, ס' צ"ב (ועי' "זוכר הברית" סימן י' כ"ז,ע' 78).

9. כתב יד מינכן ואוקספורד. אולם בחולין מ"ז חסר בכ"י רומי. ובדפוס המבורג : לא

ראיתי בו דם ברית. תודתי ל"יד הרב הרצוג", שאיפשר לי לעיין בארכיונו.

10. יבמות ס"ד, ע"ב.

11. לפי הרמב"ם בהלכות מילה, פ"א, הי"ז.

12. שם הלכה י"ח, וראה "כסף משנה", שם. המקור השונה לשתי ההלכות עשוי להשפיע על השאלה, אם חייבים למול אחרי שהמילה נדחתה פעם. אם עברה אדמימותו של התינוק חייבים למול כמו במקרה של חלצתו חמה. אבל אם מתו אחיו מחמת מילה אין הסיבה ידועה תמיד. ולכן יכולה להיות ההלכה לא תמול לעולם. (עי' נודע ביהודה, מהד"ת, יו"ד, קס"ה, ושו"ת כתב סופר, יו"ד, רמ"ה).

13. י, ל. קצנלסון, התלמוד וחכמת רפואה, ברלין, תרפ"ח, ע' 226 ואילך.

14.Haemophilia.

15. 224p. 1952, ,  H. J. Zimmels, Magicians, Theologians and Doctors, London

הוא מביא "חבצלת השרון", מהדורה שניה מס' 32, ועוד.

16. בית יוסף, יו"ד, רס"ג ד"ה אשה שמלה.

17. במדבר י"ג, י"ח.

18. דברים י"ב, כ"ג - בלשוננו הייתי אומר : קונסטיטוציה חלשה.

19.factor VIII..

20. עי' בית יוסף, שם, ד"ה ומ"ש ל"ש וכו'.

21. הלכות מילה, פ"א, הי"ח. וראה שם, כסף משנה ד"ה וממה שאמרו.

22. יורה דעה רס"ג, ב', עפ"י ר' מנוח המובא בבית יוסף הנ"ל. וכן בשלטי הגיבורים, שבת קל"ד ע"א. ועיי"ש הכרעת הרמ"א. ספרות הלכתית נוספת ראה אצל צימלס (עי' הערה 15 ).

23. 871 th Ed. Philadelphia, 1962, p..M. M. Wintrobe, Clinical Hematology, 5

24. שם עמ' 865.

25. ראה הערה 13, ע' 232.

26. 285p. ,1911 ,S. Preuss, Biblisch-Talmudische Medizin, Berlin

27. הרב ד"ר עמנואל יעקובוביץ, הרפואה והיהדות, ירושלים תשכ"ו, ע' 246.

28. איני מבין מדוע הרב המחבר דוחה כאילו במחי יד את דעותיו של צימלס, המבוססות על הרמב"ם ושאר הפוסקים הנזכרים לעיל, שאין הוכחה לכך שסיבת מות האחים היה דימום,

29. ד"ר ד. ארליך, התלמוד על פורפורה של הילוד, הרפואה, כרך ע"ו, חוב' א', עמ' 21.

 30.  Purpura Thrombopen.

31. ע' נועם, חלק י' תשכ"ז, ע' קס"ח, וכן : ,  M. M. Weintraub, Clinical Hematology 5th Ed. Philadelphia, 1962, p.757

הכותב : במקרים קשים יותר (של צהבת הורסת דם ילודים) עלולים להופיע דימומים בצורת פורפורה, כסימן בולט למחלה.

32. זכרון ברית לראשונים, כללי מילה (ע' 56, וע' 120). הובא ב"ספר הברית" להגרמ"ב פירוטינסקי, ניו יורק תשל"ג, ע' קי"א.

33. על המוהל לדעת שמלבד דין הילד האדום, יש עוד מקרים שבהם מתגלה נטיה לשטף דם אצל הילוד, למשל בהופעת כתמי דם בעור, או בנטיה משפחתית לדימומים. במקרים כאלה ידע המוהל להתקשר בעוד מועד עם רופא, ועל ידי בדיקות במעבדה ניתן להבהיר בקלות אם המילה מסכנת.

34. כמו Erythrodermia desquamative, purpura septica, erysipelas, Dermatitis, exfoliative, morbus hemoliticus neonatorum

35. רמב"ם שם

 36.Erythema Neonatorum.

37. באנגלית GIass slide, בגרמנית : Object traeger.

38. לפי הוראתו של הרב הג' ר' שלמה זלמן אויערבאך שליט"א, אפשר לסמוך על הבדיקה שהצעתי, אם האדמימות היא כזאת שאינה יוצאת הרבה מגדר הרגיל. אך אם לדעת המוהל יצאה האדמימות בהרבה מגדר הרגיל, עליו לדחות את המילה.

39. ראה הערה 5 לעיל.

40. עליו מדובר ביבמות, ס"ד, ע"ב.

41. ראה הערה 12 לעיל.