צער בעלי חיים לאור ההלכה

 

ד"ר אברהם שטינברג

 

נושא זה תופס מקום נרחב בספרות ההלכה ומחשבת ישראל, וכמובן אין אפשרות להקיפו במסגרת מאמר אחד. אביא כאן רק ראשי פרקים באספקטים השונים של נושא רחב זה.

 

א. מרן הרב קוק זצ"ל הקדיש מקום נכבד לענין בעלי-חיים בתפיסת ההלכה ומחשבת ההלכה. להלן כמה מרעיונותיו, מתוך הספר "חזון הצמחונות והשלום" - שליקט הרב דוד כהן ("הרב הנזיר"). בפרקים אלו קובע הרב זצ"ל, שבראשית הווסדות האנושות נוצר המוסר הגבוה של זכויות בעלי-חיים, ואכן לאדם הראשון לא הותר בשר באכילה. "אולם כשירדה האנושות, עם השתכללותה, ולא יכלה לשאת את זוהר האור הגדול ונשברו כליה" - היה צורך להתיר בשר לאכילה, מימי נח ואילך. ברם, לעתיד לבא, כשהאנושות תשתכלל ותגיע למדרגה גבוהה, "תצא השאיפה הצפונה למשפטי בעלי-חיים מנרתיקה בבא העת". ואולם עד אז, "באו המצוות בסדר אכילת הבשר, בצעדים המובילים אל המטרה העליונה". והרב זצ"ל הולך ומונה כל המצוות והמגבלות באכילת בשר עם הסבריו העמוקים והיסודיים : כסוי דם חיה ועוף, מצות השחיטה, אותו ואת בנו, שלוח האם מעל הבנים, איסור אכילת חלב ודם, איסור שעטנז, איסור בשר בחלב ואיסורי טריפה ונבילה.

בתוך מסגרת כללית זו של יחס התורה לבעלי-חיים, עומד איסור צער בעלי חיים במקום בולט, וכפי שיבואר לקמן.

 

ב. על מי חל איסור צער בעלי חיים ?

1) מצינו מחלוקת באחרונים, אם איסור צער בע"ה חל גם על בני-אדם. הנה דעת החיד"א (ברכי יוסף, יורה דעה, סימן שע"ב, סעיף ב'), שאין הבדל בין אדם לחיה - ובשניהם שייך דין צער בע"ח (וראה ב"הרפואה והיהדות" עמ' 128, הערה 35 - שכנראה זו גם דעת הרמב"ם והרשב"א). לעומתו כתב בשו"ת חות יאיר (סימן קצ"א), "דהקפידה תורה על צער בע"ח, דחסירה דעת ונפש המשכלת לסבול, מה שאין כן זה האדם, איבעיא ליה ליתובי דעתיה ולקבל מאהבה מה שיארע לו". ויש לציין, שמהחינוך, מצוה פ', משמע גם כן כדעת החיד"א וקשה, אם כן, על החוות יאיר, שחולק על הראשונים. (ועיין עוד בהרחבה בשאלה זו בשדי חמד, מע' צד"י, כלל ג' ובמנחת חינוך שם, ובשו"ת יחוה דעת ח"ה, ס' ס"ד, בהערה שם).

2) הרב ע. יעקובוביץ, בספרו הרפואה והיהדות (שם, הערות 30-37), דן בהרחבת הדין גם לגבי עופות, וראה בשו"ת שאילת יעב"ץ, חלק א', סימן י"ז - לענין כלבים וחתולים.

 

ג. שיטות הראשונים, אם איסור צער בעלי חיים הוא מדאורייתא או מדרבנן.

1. שיטת הרמב"ם : בהלכות רוצח ושמירת הנפש (פרק י"ג הלכה ט'), כתב : "בהמת העובד כוכבים והמשא של ישראל, אם היה העובד כוכבים מחמר אחר בהמתו- אינו זקוק לה ". הנה יסוד דין צער בעלי חיים מבואר במסכת בבא- מציעא, ל"ב, ב', ביחס לדין זה, שציטטתי מהרמב"ם, והמדובר הוא במצות טעינה ופריקה. ובפשטות משמע מלשון הרמב"ם, שאם הבהמה היא של עכו"ם, פטור בין לטעינה ובין לפריקה. והרי לענין פריקה, אף שאין כאן מצות התורה של "עזוב תעזוב עמו", שחלה רק לגבי ישראל, אבל עניין צער בעלי-חיים יש כאן, ואם כן משמע ששיטת הרמב"ם היא, שצער בעלי-חיים הוא רק מדרבנן. ואכן הפני-יהושע, בבא מציעא, שם, מסיק, שכך היא שיטת הרמב"ם. וכן כתב הגר"א בהגהות לרא"ש, ב"מ שם, ובבאור הגר"א לחושן משפט, סימן רע"ב, סק"א, י"א, ט"ז, וכתב שם, ש"א"א ליישב הרמב"ם בדרך אחרת, אם לא בדוחק גדול ובדרך רחוקה". וכן הסיקו בדעתו בלחם יהודה דצ"ז ע"ד ובמנחה טהורה, דצ"ז ע"א (וראה מקורות נוספים בשו"ת יחוה דעת, ח"ה, סי' ס"ד).

אמנם הכסף משנה על הרמב"ם הנ"ל דחק להעמידו בדרך אחרת, היינו, שסובר שצער בעלי חיים דאורייתא. ומה שכתב דבעכו"ם - אין זקוק לה, היינו בדין טעינה, - אבל בדין פריקה - זקוק לה מטעם צער בעלי חיים, עיין שם שהאריך בזה. והנה המנחת חנוך, מצוה פ', מרבה להביא ראיות, ששיטת הרמב"ם תתיישב יותר אם נאמר, שסובר כי צער בעלי חיים דרבנן. אמנם בסוף כתב, שמהרמב"ם בהלכות שבת (פרק כ"ה הלכה כ"ו), מבואר שסובר צער בע"ח דאורייתא. אגב, יש לציין, שהרב יעקובוביץ בספרו הרפואה והיהדות (עמ' 128, הערה 34) כתב, שדעת המנחת-חנוך בשיטת הרמב"ם דהוא מדרבנן, ולא ראה שחזר בו כאמור. והנה באור-שמח על הרמב"ם מצאתי סתירה. כי בהלכות רוצח, שם, מבאר את שיטת הרמב"ם כמי שסובר צער בע"ח דאורייתא, בעוד שבהלכות שבת, שם, מבאר בדיוק להיפך, דהיינו, ששיטת הרמב"ם דצער בע"ח דרבנן, עיי"ש (ואגב, ראיתי להעיר, שביסודו של האור שמח בהלכות שבת, כבר קדמו הפרי-מגדים, סימן ש"ח סקס"ח, והיסוד הוא, שבשבת לכולי-עלמא צער בעלי חיים דאורייתא מכח שביתת בהמתו, דלמען ינוח - תן לו נייח, ועי' תוספות שבת קכ"ב, ד"ה מעמיד, ואין כאן המקום להאריך). וראה בשדי-חמד, מערכת צד"י אות א', שהביא דעות האחרונים בשיטת הרמב"ם דהוא מדרבנן. אכן, מדברי הרמב"ם במורה נבוכים משמע מבואר, ששיטתו היא שצער בע"ח דאורייתא. דהנה בחלק ג', פרק י"ז, מביא חמש דעות בני-האדם בענין ההשגחה האלקית, ודעת הרמב"ם, שיש השגחה פרטית על בני אדם והשגחה מינית על בעלי-חיים, כלומר, בניגוד לבני-האדם, אין הקב"ה משגיח על כל פרט מבע"ח, אלא על כל מין מהם. "ומפני זה היתה שחיטתם מותרת וגם מצווה בה, והותר להשתמש בהם לתועלתנו ככל שנרצה ... ואמנם אמרם צער בע"ח דאורייתא נלמד מידת האכזריות ולא נכאיב לבטלה ללא תועלת, אבל נכון אל החמלה והרחמנות, ואפילו באיזה בע"ח שיזדמן. אלא לעת הצורך, כי תאוה נפשך לאכל בשר, לא נשחט על דרך האכזריות או השחוק". אמנם כבר הרגיש בזה באור שמח, שבת שם, וכתב : "מ"ש במורה, הוא לצער בידיים, וכמו דמייתי מקרא דלמה הכיתני".

 

היוצא לנו בשיטת הרמב"ם - לפי הסבר האחרונים : א. רובם סוברים שצער בע"ח - דרבנן. ב. הכסף משנה, המנחת-חינוך והאור-שמח (בהלכות רוצח) - מדאורייתא. ג. האור-שמח (בהלכות שבת) - צעור בידיים - מדאורייתא, צעור ממילא - דרבנן.

 

2. שיטת הרי"ף : בשיטה מקובצת, בבא מציעא שם, בנמוקי יוסף שם, ובכסף משנה על הרמב"ם בהלכות רוצח - כתבו, ששיטת הרי"ף והגאונים להלכה, שצער בעלי-חיים מדאורייתא. וכך גם הבין בעל המאור בשיטת הרי"ף. ובמנחת-חנוך שם, רצה בתחילה לומר, שאין הכרע בדברי הרי"ף, אך לבסוף כתב להוכיח ששיטתו - דאורייתא (יש להעיר על פי דברי האור שמח בהלכות שבת, שהראיה של המנחת-חנוך נופלת, אבל אין כאן המקום להאריך).

 

3. שיטת המרדכי : במרדכי (בבא מציעא, שם) פסק, שצער בע"ח דאורייתא, "ומכאן הוכיח ר"מ, דהיכא דיש לה לבהמה רוב חלב בדדיה, דמותר לומר לעכו"ם לחלוב אותה בשבת משום צער בע"ח וליטול העובד-כוכבים החלב לעצמו. ושוב מצאתי כן בתשובת רב כהן צדק, ובפרקי דר"א, פ"י". וכתב על זה בחדושי אנשי השם על המרדכי, דבמסכת עבודה-זרה (י"ג, א') פסק המרדכי דצער בע"ח דרבנן, "וי"ל לפום ריהטא דיש תרי מיני צער בע"ח, כי צער גדול דאורייתא וצער קטן דרבנן, כמו שפוסק נמוקי-יוסף באלו מציאות. אבל מ"מ כי דייקינן קשה, שהרי בע"ז מדבר מענין נועלין לפני בהמה עד שתמות מאליה, ופוסק שזה מדרבנן ואין לך צער גדול מזה. אך יש לומר, שיותר צער כשעוקרין או הורגין אותה ממה שמתה ברעב".

 

4. שיטת המאירי: במסכת בבא מציעא, שם, כתב : "ממה שראינו במשנתנו, החמירה יותר בפריקה מטעינה, למדנו על צער בע"ח שאנו מוזהרים עליו מן התורה בכל מקום".

 

5. שיטת הרא"ש: בסוגיא בב"מ שם, שצער בע"ח דאורייתא, ומוכיח זאת מהדין בשבת (קכ"ח, ב'), שבטול בלי מהיכנו נדחה מפני צער בע"ח דאורייתא. (ואגב, גם הרא"ש כתב את ההיתר של חליבה בשבת ע"י עכו"ם וסיים "ויטול החלב לעצמו". ובקרבן נתנאל הביא מחלוקת - מי יטול החלב - הישראל או הגוי, ומדברי המרדכי שהבאנו, משמע מבואר דהכוונה לעכו"ם).

6. שיטת הנמוקי-יוסף: בב"מ שם, הוכיח גם הוא מהסוגיא במסכת שבת, דצער בע"ח דאורייתא - זקן ואינו לפי כבודו למה אינו פורק? ותירץ בביצה (ל"ז, א) גבי אותו ואת בנו שנפלו לבור, דלא שרינן ליה להעלותו, אלא יעשה לו פרנסה במקומו, דלאו צער הוא כולי האי. ואי תימא, כיון דצער בע"ח דאורייתא- זקן ואינו לפי כבודו למה אינו פורק? ותירץ הרמב"ן ז"ל, דעשה דכבוד תורה עדיף. וזה לא מחוור בעיני רנב"ר ז"ל, דזקן לאו דוקא קנה חכמה לבד קא אמרינן, דהוא הדין למכובד, דאמרינן כל שבשלו פורק וטוען - בשל חברו נמי ... אלא הכא כיון דצער בע"ח הותר לתשמישן של בני אדם, כל שכן לכבודם בשב ואל תעשה, דגדול כבוד הבריות". (מה שהקשה על הרמב"ן, עי' בשטה מקובצת, בבא מציעא שם, מה שתירץ).

 

 

7. שיטת החינוך: במ' תק"נ כתב מפורש שאיסור צעב"ח הוא מן התורה וכן משמע שיטתו במ' תנ"א.

8. שיטת הרמ"א : בחו"מ (סימן רע"ב, ס' ט') פסק דצער בע"ח דאורייתא. וראה דבריו באבן העזר סוף סי' ה', ולקמן בדברינו. וכשיטת הרמ"א פסק גם הלבוש או"ח סי' ש"ה, סקי"ח והמג"א, סי' ש"ה סקי"א. ובארעא דרבנן, אות תקל"ו הסיק : "צעב"ח איפסקא הלכתא בפרק אלו מציאות דהוי דאורייתא, וכן פסקו כל הפוסקים".

ד. המקור בתורה לאיסור צבע"ח - לאותן שיטות שהאיסור הוא מן התורה: בשטה מקובצת, שם, כתב: "מיהו לא ידענא צעב"ח מדאורייתא מהיכא" - ומוכיח מדין פריקה. אמנם רש"י (שבת, קכ"ח, ע"ב ד"ה צעב"ח) כתב : "שנאמר עזוב תעזוב עמו, ואיכא מאן דדריש טעמא דקרא משום צעב"ח (וכן כתב בלבוש, או"ח, סי' שה, סקי"ח). ועין בגנזי ר' עקיבא איגר, שתפס מכאן דצער בע"ח הוא עשה (כלומר, לאו הבא מכלל עשה - עשה). וכן כתב הלבוש, סימן ש"ה, סי"ח. והנה במאירי, ב"מ שם, ובספר השלמה סוף פ"ב דב"מ, הביאו מקור אחר: "ואע"פ שפשוטו של מקרא לא ראינו בו חילוק בין פריקה לטעינה, מכל מקום כבר כתבה התורה בפירוש - לא תחסום שור בדישו". יוצא מדבריו, שאיסור צעב"ח הוא מכח לאו של לא תחסום שור בדישו. אמנם בשו"ת הרדב"ז ללשונות הרמב"ם, סימן קס"ח, כתב : צער בע"ח אפילו שהוא מן התורה, מכל מקום אין בו לא לאו ולא עשה". ועיין בשדי חמד, שם, שהביא דברי הרדב"ז הנ"ל, ופלא שלא ציין שזו מחלוקת ראשונים, וכאמור לרש"י יש בזה עשה ולמאירי - לאו. שיטת הרמב"ם במו"נ (ח"ג, פי"ז) וספר חסידים (סי' תרס"ו) - שלומדים ממה שנאמר לבלעם: "למה הכית את אתונך". ובהגהות חת"ס לב"מ (לו, ב) למד מהפסוק: "ורחמיו על כל מעשיו".

ה. מה נפקא מינא - אם צער בע"ח דאורייתא או דרבנן?

בחידושי הריטב"א, ב"מ שם, ד"ה אמר רבא וכו': "וקשיא לן, מאי נפקא מינא אי דאורייתא אי דרבנן, ואיכא למימר לדחות עליה את השבת וכו', כדאמר במס' שבת, קכ"ח, ב'; אי נמי, נ"מ לבהמת עכו"ם כדלקמן בשמעתא" (וראה לעיל בשיטת הרמב"ם). וראה בשדי-חמד, שם, וביעיר אוזן, להחיד"א, אות ד'. במקנה אברהם, אות רפ"ו ובפלפולא חריפתא, ב"מ, פ"ב, סי' כ"ט - עוד נפקותות בזה.

ו. גדרי איסור צער בעלי-חיים :

1. אם איסור זה חל גם על בני-אדם - ראה לעיל אות ב'.

2. והנה בתוספות, ב"מ שם, ד"ה מדברי וכו' מוכח, שיש קולא מיוחדת משום כבוד מלכים, וכמו שלא שייך איסור בל-תשחית לכבודם, כך גם לא שייך איסור צער בע"ח.

אמנם עי' בשו"ת נודע ביהודה (תניינא, חלק יורה-דעה, סימן י'), שדחה השוואתם זו, משום שבל-תשחית בשאר דברים (דהיינו פרט לאילני מאכל) הוא רק מדרבנן, בעוד שצער בע"ח הוא מדאורייתא, ברם, בנועם (כרך ה') מוכיח הרב פרידמן מלשון הרמב"ם והחינוך (מצוה תקכ"ט), שיש איסור בל-תשחית מדאורייתא בכל דבר, אלא שמלקות יש רק באילני מאכל, שהוא מפורש בתורה, והיות ובאיסור צער בע"ח גם-כן אין מלקות, אם כן תירוץ התוספות עולה נכון. (וראה עוד בדין בל-תשחית, בספרו של הרב גורן "תורת המועדים", עמ' 236).  

 

3. ובתוספות עבודה-זרה (י"א, א, ד"ה עוקרין) כתבו, דכבוד רבים דחי לצער בע"ח, והסביר הרב פרידמן שם, שמקורם הוא בשיטת הנמוקי-יוסף (ע' בדברינו לעיל), שלתשמיש בני-אדם ולכבודם הותר צער בע"ח, וכל שכן לכבוד רבים. והנה באו"ה (כלל נ"ט, דין ל"ו) כתב: "וכתבו התוספות בע"ז, אע"פ שצער בע"ח דאורייתא, אם יועיל לאיזה דבר - מותר", ולא נמצא כן בתוספות שלפנינו. אבל בפסקי התוספות, בע"ז, ציינו כן, וכבר כתב החיד"א בשם הגדולים, שפסקי התוספות נתחברו על תוספות שאנץ, וכנראה ששם היתה הגירסא כמו שכתב באו"ה, ובידינו נמצאים תוספות טוך.

 

4. והנה בשו"ת שאילת יעב"ץ (חלק א', סימן ק"י), חידש, "שאיסור צער בע"ח אינו אלא בבע"ח דבני מלאכה נינהו לצורך בני-אדם, אבל זבובים ופרעושים ושאר שקצים וכד' - לית בהן משום צעב"ח ושפיר למיקטלינהו. וכן משמע מגמ' שבת (ע"ז, ב), שכל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא ברא דבר אחד לבטלה, עיי"ש, ומשמע שאדרבה, מעקר בריאתם לשמש צרכי אדם ורפואתו ואין צער בע"ח".

 

5. ומצינו חקירה גדולה באחרונים אם בממית בע"ח שייך איסור צער בע"ח. בהרחבה דן בזה הנודע ביהודה. נשאלה שאלה לפניו (בתניינא, חלק יו"ד, סימן י') אם מותר לצוד ציד, ומסיק שם שמצד הדין - מותר (אם כי אוסר מג' טעמים מוסריים), כי צער בע"ח לא שייך כשממית, רק אם מצערה בחייה. (ראייתו, מעובדא דר' פנחס בן יאיר, חולין, ז', ב'). וכן כתב במהדורה קמא, חיו"ד, סי' פ"ג, וראה בשו"ת חבלים בנעימים, ח"א, סי' מ"ג, ובשו"ת שרידי אש (ח"ג, ס' ז), שהוסיף, עוד הוכחות לכך. ופלא עליהם, שנעלם מהם הדבר, שכבר כתב כן בספר האשכול (הלכות שחיטה, ס' י') וגם הוא מוכיח מעובדה דר' פנחס בן-יאיר (יתכן, שהנודע ביהודה לא ראה עדיין את ספר האשכול). אמנם מאידך כתב בשו"ת שואל ומשיב (תניינא, חלק ג', סימן ס"ה), שלפי החינוך (מצוה ת"מ) משמע, שגם במיתה שייך איסור צער בע"ח, כי זהו הסברו למצות שחיטה. וכן כתב המהר"י מיגש (הובאו דבריו בשטה מקובצת, ב"מ שם), שבשחיטה נמי שייך צער בע"ח, מכאן שאף הוא סובר שאיסור זה חל גם כשממית. וכן משמע מתירוץ בעל חידושי אנשי השם על המרדכי, שהבאנו לעיל.

6. ועיין בט"ז (יו"ד, סי' קי"ז), שהתיר לנחור התיישים כדי למכור עורותיהם שלמות, הרי שגם משום ממון לא שייך איסור צבע"ח. וכן כתבו בשו"ת עבודת הגרשוני, סימן י"ג ובשו"ת יד אליהו, כתבים, אות ג' סק"ה.

 7. ובהגהות חת"ס, בבא מציעא, שם, כתב מקור חדש לאיסור צעב"ח, "מדכתיב ורחמיו על כל מעשיו. מיהו היינו, שאינו לצורך בני אדם או לכבודו או ממונו, שהרי כתוב ורדו בדגת הים, והרי טוענין על הבהמה ורודים במקל, וכן כתב רמב"ן בפרשת שילוח הקן, שלא הגיעו רחמי שמים על בע"ח כשהוא לצורך אדם". וראה בשו"ת חת"ס חחו"מ, ס' קפ"ה (אגב בענין שילוח הקן, ראה מה שכתב המו"נ, ח"ג, פמ"ח, וברמב"ן על התורה, דברים כ"ב - ו', ובתפארת ישראל להמהר"ל מפראג, פרק ו').

 8. מספר פוסקים התירו צעב"ח משום מצוה במקרם שונים - ראה : שלטי גיבורים, ע"ז, אות ב' ; כנסה"ג, חו"מ, סי' ר"מ, הגה"מ אות ו' ; שדי חמד, מע' הצד"י, כלל א'.  

ז. צער בע"ח בנסיונות מדעיים לצורכי רפואה :

בשאלה זו דנו כמה מהאחרונים ורבני דורנו.

הנה הרמ"א (אבן-העזר, סוף סימן ה') כתב : "כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים, לית ביה משום צער בעלי-חיים". מקור דבריו הוא האו"ה, שהבאנו לעיל. (בענין המקור בגמרא לדין זה, ע' באור הגר"א שם, ובשו"ת שרידי אש, ובנועם, שם). והוסיף הרמ"א, שלכן מותר למרוט נוצות מאווזות חיות. "ומכל מקום העולם נמנעים משום דהוי אכזריות".

וראה באוצר הפוסקים, שם, שהביא דעות פוסקים אחדים בענין צער בע"ח במקום ממון, ויש לציין שלפי הט"ז והחת"ס, שהבאנו לעיל, משמע דהותר לצורך ממון.

והובאו שם דברי האפי זוטרי - שלרפואה הותר איסור צער בע"ח, וכן באו"ה סי' נ"ט, אות ל"ו התיר לצורך חולה, אפילו שאין בו סכנה.

וכן פסק בשו"ת עבודת הגרשוני (סי' יג) : "דכל שיש בו שום צורך, או לרפואת הגוף, או שום הנאת ממון, אין כל חשש איסור בל תשחית או צעב"ח".

והנה בשו"ת בנין ציון (סימן ק"ה) כתב, שאין הדבר ברור, אם מותר לישראל לעשות נסיונות בגוף בע"ח כדרך הרופאים, שאין זה לרפואה, אלא יש ספק תועלת. ובשו"ת שבות יעקב (חלק ג', סימן ע"א) נשאל מרופא מומחה, אם מותר להשקות סמים ארסיים לבע"ח, למען ידעו פעולת הסמים בענין רפואת האדם. והשיב להתיר, דמה שכתב הרמ"א, שיש מעשה אכזריות במריטת הנוצות, היינו לפי שעושה מעשה בידיים, והעוף מרגיש צער בשעת המריטה, מה שאין כן בהשקאת סם, שהעוף לא מרגיש צער בשעת השתיה. אבל לא נמצא מבואר בדבריו אם מותר גם לנתח ולפצוע בע"ח בחיותם, שהוא מעשה בידיים וצער מרובה, ולכאורה לשיטתו יש מקום לאסור. אכן בשו"ת שרידי אש, שם, כתב לפי דברי הנמוקי-יוסף, שאם זה לצורך אדם ותשמישו - מותר, והאריך בזה ומסיק: "סוף דבר, דמותר לצער בע"ח לתועלת הרפואה, ולא עוד אלא שאין כאן מידת חסידות, שמידת חסידות היא במקום שנוגע רק לעצמו, ורשאי האדם להחמיר על עצמו, אבל לא במקום שנוגע לאחרים, כי מאי חזית דצער בע"ח עדיף טפי מצער החולים, שאולי יוכל לעזור להם. וכהאי גוונא כתבו התוספות, ע"ז, שם, דמשום כבוד ישראל - שרי, והיינו דבמקרה שנוגע לכלל, אין טעם להחמיר מצד מידת חסידות". וכן האריך הרב חפוטא (בנועם, כרך ד'), שכל היכא שאין המטרה לצער את הבע"ח - מותר. וכן תירץ שם, מה שהקשו איך מותר להשליך השעיר לעזאזל ולא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה גופו איברים איברים, - אלא מכיון שנעשה לצורך מצוה - מותר, ואם כן לצורך רפואה הרי זה כמצוה - ומותר.

 

והנה לפי דברי היעב"ץ (ראה לעיל) - בודאי מותר בבע"ח שאינם לצורך מלאכה ; ולפי דברי הנודע-ביהודה - להמית בעל חי לא שייך צער בע"ח ; ולפי כל הראשונים והאחרונים מוכח שלצורך דבר הכרחי ולצורך כבודו וממונו - הותר, ובודאי לא גרע לצורך רפואה. וכן מסיק הרב פרידמן בנועם, להתיר לצורך רפואה ללא פקפוק. יסודות היתרו - על פי דברי התוספות בע"ז, דלכבוד הרבים אין איסור צער בע"ח. ולפי-זה מה שכתב הרמ"א, שהעולם נמנעים מפני אכזריות, הוא רק כשהריוח ליחיד, אבל במקום שיש תועלת כללית לאנושות, כגון הנסיונות הרפואיים, מותר לעשותם ולא שייך צער בע"ח.

וראה להלן עמ' 272-271 מקורות נוספים שדנו בשאלה זו.

 

 

 

 

על הרופא לחשוב ולעיין ולדקדק מאד בחוליו, ולעשות את פעולותיו בציור שכל ובהמתנה, פן יטעה במה שלא יוכל לתקנו. ועל כן אמר החכם : כשתראה את הרופא ממהר להשיב על כל חולי אשר תשאלנו ומתפאר ברפואתו - תחשבהו לסכל.

 

(יצחק בן שלמה ישראלי, מוסר הרופאים, שנת 953, סוף פרק ג').