בעיות הלכתיות בהפעלת חדר מיון בשבת

 

הרב י. נויבירט - ד"ר י. ון -- דייק

 

מדי יום-ביומו פונים חולים רבים לחדרי המיון של בתי-החולים בתלונות שונות  ומגוונות. חלק מהחולים מופנה ע"י רופא עם אבחנה משוערת או מבוססת וחלק  אחר פונה מעצמו בגלל מחלות, פציעות או מיחושים שונים.

 

חולים המגיעים להדר-המיון בשבת מעוררים בעיות הלכתיות רבות. ניתנת בזה  סקירה כללית של בעיות אלו על פי ניסיונו של רופא פנימי בבית-החולים "שערי-  צדק" - ירושלים. נדון כאן במכלול הבעיות המתעוררות מרגע כניסתו של  החולה לחדר המיון ועד עזיבתו - לביתו או לאשפוז במחלקה אחרת בבית-  החולים.

 

באופן כללי יש להדגיש, שמדובר במצב בו אין בנמצא אינו-יהודי וכל העבודות  חייבות להיעשות ע"י יהודי. כמובן, שאם נמצא אינו-יהודי ישתנו הדברים לחלוטין, אף כי לא תמיד מצב כזה הוא אידיאלי. ידועה המחלוקת בשו"ע בין המחבר לבין  הרמ"א (סימן שכ"ח סי"ב), שלדעת המחבר משתדלים שלא לעשות ע"י גוי  אלא דווקא ע"י ישראל גדול ובר-דעת, כדי להציל חולה שיש בו סכנה. לעומתו  סבור הרמ"א, דכל שאפשר לעשות בלא דחוי ע"י גוי - עושים על-ידו. והמ"ב  מביא (בסקל"ז) שאין זה מנהג ותיקין, דאף שיכל לעשות על ידי-גוי מ"מ היהודי  זריז יותר.

 

כללים

א. אם הגיע החולה קודם כניסת השבת, יש להשתדל להכין ולבצע את כל  הבדיקות הדרושות לפני השבת.

 

ב. רצוי להכין מבעוד יום אביזרים רפואיים שגרתיים על מנת למנוע חלול שבת  במקום סכנה. אי לכך יכין תחבושות ופלסטרים חתוכים בגדלים שונים  ואמצעי-עזר למניעת כתיבה, וכפי שיבואר להלן.

 

ג. אין חייבים לעשות כל פעולה, תוך אי-נעימות, על מנת למנוע חלול שבת  במקום פקוח-נפש. אי לכך אין הרופא הכונן חייב להמצא בבית-החולים כל  השבת מחשש שמא יבוא חולה שיש בו סכנה ויזדקק לרופא זה.

 

ד. כל שאפשר למעט באיסורי שבת, הן בחומרתן והן בכמותן, חובה לעשות כן,  בתנאי שצורה זו של טפול לא תכביד על היעילות והזמן הנחוץ להצלת  החולה, וכפי שיבואר להלן.

לצורך הדיון המפורט, נחלק את שהותו של החולה בחדר-מיון ל4- שלבים  עיקריים:

 

א. רישום ; ב. אבחון ; ג. טפול ; ד. העברה למחלקה אחרת או שחרור.

 

א. רישום - מותר לרשם לציין בכתב את הפרטים החיוניים של החולה, מכיוון  שרבים מהבאים לחדר-מיון הם בגדר חולה שיש בו סכנה, או לפחות ספק  סכנה 'ואי-אפשר לדעת מראש מי מהחולים כלול בהגדרות אלו.

הפרטים הם חיוניים כדי לא להחליף בין החולים.

 

אי לכך מותר לרשום את הפרטים הבאים: שם משפחה, שם פרטי, שם האב,  גיל, תאריך (ללא ציון השנה) ושעת הקבלה.

 

אסור לרשום מספרים שונים כגון תעודת זהות ומספר החולה וכדו', וכמו-כן  אסור להכין בשבת חותמת, שמחתימים בה את פרטי החולה.

 

מותר לרשם לציין את התלונה העיקרית של החולה, כי זה מקל על עבודתו  של הרופא ומייעל את הטפול בחולה. אם נוהגים לרשום פרטים אלו גם בספר  מיוחד, כדי לשמר את העובדות הנחוצות לגבי החולים, יש לדחות זאת אחרי  השבת, כיון שרישום זה איננו חיוני לטפול או אבחון מיידי של החולה.

 

מוצע בזה להכין קודם השבת גיליונות שלימים ומסודרים, הכוללים את כל  הטפסים האפשריים, ממוספרים במספר אחיד. לפי שיטה זו מספיק לכתוב את  פרטי החולה החיוניים פעם אחת וכל יתר הבדיקות ניתן יהא לזהות לפי המספר  הקבוע לאותו גיליון. דבר זה יצמצם את כמות הכתיבה בשבת ויתרונו גם  בכך שיחסוך זמן בעת הטפול בחולה. כמו-כן רצוי שפרטים כלליים הנכונים  לכל חולה, יהיו מוכנים קודם השבת, כגון, חתימת הרופא על טפסי בדיקות  וכד'.

 

ב. אבחון - לצורך אבחנת מחלתו של החולה יש צורך בבדיקות שונות  הכוללות בדיקות שגרתיות, בדיקות מיוחדות, העברת הבדיקות למעבדה  ושימוש במכשירים שונים.

 

1 . בדיקות שגרתיות - מבצעים אצל כל חולה וחולה. הכוונה בעיקר לבדיקות  פיזיקליות, דהיינו מדידות חום, דופק ולחץ-דם. מבחינה הלכתית אין איסור  לבצע מדידות אלו כי הן מכוונות לצורך החולה. כמו-כן מותר לבצע בדיקה  גופנית רגילה - כולל האזנה לקולות הלב והנשימה - ואין בבדיקות אלו  כל איסור מלאכה בשבת.

אחרי הבדיקה מותר לכתוב את הממצאים רק בתנאי שמדובר בחולה שיש בו  סכנה, או ספק סכנה. במקרה שהרופא קובע שאין זה בגדר חולה שיש בו  סכנה, - אסור לכתוב את הממצאים, אם כי מותר להמשיך בבדיקות  השגרתיות.

 

גם לגבי חולה שיש בו סכנה רצוי להכין מערב שבת אמצעי עזר, כגון סימנים  מוכנים ומוסכמים, כדי שלא יצטרכו לכתוב בשבת.

2. בדיקות מיוחדות - מבצעים רק אם יש הוראה רפואית מיוחדת - לאור  מצב החולה ובעיותיו הרפואיות. כמובן, שישנן בדיקות מרובות ונציין כאן  רק החשובות והשכיחות שבהם.

א. הוצאת דם לשם בדיקה - בהוצאת דם ישנם שני איסורי דאורייתא : לפי  הרמב"ם יש בזה משום דישה ולפי התוספות - משום סחיטה. לכן מותר  להוציא דם לצורך בדיקות רק בחולה שיש בו סכנה או חשש לסכנה.  קודם להוצאת הדם מבצעים מספר פעולות. נפרט פעולות אלו בתוספת  הצעות למעט בחלול שבת:

קושרים חוסם ורידי, כדי למצוא את הוריד. מכיוון שאין עושים כל קשר  של קיימא - אין בזה איסור.

חיטוי העור - כאשר משתמשים בצמר-גפן ספוג באלכוהול על מנת  לחטא את מקום הדקירה, יש בזה משום סחיטה שהוא תולדת דישה. אכן  אפשר לשפוך את האלכוהול על העור ואח"כ לשפשף את המקום עם  צמר-גפן.

דרך אחרת למעט חילול שבת הוא השימוש למטרה זו בספוגיות נייר. הרב  פרנק (הר צבי חאו"ח סי' ק"ד) והרב פיינשטיין (אגרות משה, ח"ב סי' ע')  פוסקים להקל בנייר מדין סחיטה ולכן עדיף להשתמש בספוגיות נייר  לצורך חיטוי מקום הדקירה.

אכן, כיום ישנה אפשרות טובה יותר מבחינה הלכתית ללא כל חשש של  חלול שבת והוא השימוש בניילון, אשר איננו סופג. על כן יש לייעץ לכל  המחלקות בבית-החולים להשתמש בניילון לניקוי העור במקום צמר-גפן.

חיטוי ביוד - אין בזה משום איסור צובע, כי מלאכה זו מוגדרת רק  כשהוא מעוניין לצבוע אבל לא דרך לכלוך. לצורך החיטוי ביוד יש  להשתמש בצמר גפן המהודק למקל קטן - ומוכן מבעוד יום. היוד שעל  צמר-הגפן מועבר על העור ללא כל סחיטה.

 

ב. בדיקות דם, שתן וצואה - שמבצעים ע"י חומרים כימיים מסוימים אשר  בבואם במגע עם הדם, השתן או הצואה משנים את צבעם (כגון: Labstic Dextrostic Hc  נייר לקמוס ועוד) - מותר לעשותם בשבת. הסיבה היא כדלעיל, שאין כוונתו לצבוע אלא שמעוניין בתוצאה ולא  בעצם הצביעה של החומר.

 

ג. ניקורים שונים - כגון ניקור מותני, ניקור מהריאה או מהבטן וכד' - מותר לבצע, כיון שעושים אותם תמיד לחולים מסוכנים או לפחות בגדר  חשש סכנה.

 

3. העברת הבדיקות למעבדה

א. לאחר קבלת החומר המיועד לבדיקה (דם, שתן, צואה וכד') מעבירים  אותו במבחנה למעבדה. לצורך זיהוי החומר שמים על המבחנות מדבקות  אשר עליהן מצוין שם החולה והבדיקה הנדרשת. בפעולות אלו קשורים מספר איסורים : כתיבה ; הדבקת הנייר - שלפי הרמב"ם (הלכות שבת,  פכ"ב) אם מדבק שני חומרים יחד חייב משום תופר; ואם יש לקרוע את  המדבקות מגליל נייר - יש בזה גם משום קורע. לגבי כתיבה וקריעת נייר, כבר ניתנה לעיל ההצעה להכין גיליונות ממוספרים המוכנים מראש, כך שאין צורך בכתיבה וקריעת הנייר. אכן, ביחס להדבקה יש לעיין  במקרה שמדביק נייר על מבחנת זכוכית, שלאחר השבת יורידוהו לצורך  שימוש חוזר של המבחנה, נמצא שההדבקה לא הייתה עולמית ויתכן שיש  מקום להקל אך העצה הטובה ביותר היא לצרף את פתק-הבדיקה ע"י גומי  למבחנה, בלי שיהא צורך להדביק עליה מדבקה.

(במעבדה עצמה קיימות בעיות הלכתיות שונות, אך אין זו המסגרת לדון  בהן כי אנו דנים במאמר זה בבעיות בחדר מיון).

 

ב. מיון התשובות - לאחר בצוע הבדיקה מוחזרות התשובות (יחד עם התשובות של חולים אחרים) מהמעבדה לחדר-מיון (או למחלקה), יש איסור גמור, משום בורר, במיון התשובות והכנסתם לגיליונות החולים אם לא משתמשים בתוצאות מיד.

לכן מוצעות אפשרויות לפתרון הבעיה :

האחות מכניסה את התשובות לגיליון החולה מיד עם הגיעם ומודיעה  לרופא, שמעיין בהם מיד; הרופא מתעניין בבדיקות ומשאירן ללא מיון - עד מוצאי שבת ; הרופא מתעניין בכל תשובה ומיד בתום העיון הוא עצמו מכניס את התשובה לגיליון.

 

4. שימוש במכשירים שונים - לצורך קביעת האבחנה, יש צורך בשימוש  במכשירים שונים.

בחדר מיון השימוש העיקרי נעשה בשני מכשירים : אק"ג ורנטגן.

א. אלקטרוקרדיוגרם (אק"ג) - מספר איסורים קשורים בהפעלת מכשיר האק"ג: שימת משחה על מקומות החבור על האק"ג (לצורך הולכה חשמלית טובה) - יש בזה לכאורה משום ממרח. אכן, לפי הרב א. ח. נאה (בבד השולחן על ספרו קצות השלחן, סי' קל"ח) משמע שאין בזה איסור דאורייתא. דכתב שם : "דרק בנותן משחה על רטייה או על מכה (שרצונו שהמשחה תגיע לכל מקום) חיישינן שמא יחליק פני המשחה" ומכיוון שבנידון דידן אין ברצוננו כלל שהמשחה תגיע לכל מקום - אין בזה איסור תורה. ויעוין גם בשו"ת יביע אומר ח"ד סי' כ"ז שהאריך מאוד בזה להיתר. ולכן גם מותר לנקות את המקום בצמר-גפן יבש לאחר גמר  בצוע האק"ג מכיוון שאין כוונתו למרוח המשחה.

 

אכן, עדיף להשתמש בנוזל לצורך ההולכה החשמלית ואז אין כל חשש  איסור. (ואמנם לא יקח את הנוזל בצמר גפן, כיון שבעל כורחו יבוא לידי  סחיטה).

 

הדלקת המכשיר - אם המכשיר פועל על-ידי חשמל יש בזה איסור בונה  לדעת החזון-איש, וגם לדעת החולקים עליו יש איסור בהפעלה חשמלית. לכן עדיף להשתמש במכשיר הפועל ע"י סוללות (בטריות), שהפעלתן  קלה יותר מבחינה הלכתית.

 

הדלקת הנורה - עם הפעלת המכשיר, נדלקת נורה חשמלית המעידה  שהמכשיר תקין. לפתרון בעיה זו ניתן לציין מספר הצעות:

לבטל כליל את הנורה, כמו שנוהגים במקרר חשמלי ; להתקין נורה עשויה מניאון במקום נורה חשמלית רגילה (בנורת ניאון האיסור קל בהרבה) ;  להתקין זמזם במקום הנורה, שצלצולו יעיד אם המכשיר תקין.

 

כתיבה - לאחר הפעלת המכשיר ולחיצה על כפתור לשם התחלת  הבדיקה נרשמת הפעילות החשמלית של הלב על גליל נייר. מנגנון הכתיבה הוא, המסה של חומר דק על גליל נייר ע"י מחט חמה. בשו"ע או"ח סי' ש"מ ס"ד נפסק : "המוחק... שעוה שעל פנקס אם יש במקומו  כדי לכתוב בו שתי אותיות חייב" (משום מוחק, לפי המ"ב). יוצא מזה  שגם בשעוה (ובחמרים דומים) יש איסור של כתיבה ומחיקה.

כתיבה נוספת הקשורה לאק"ג היא כתיבת הפרטים של החולה על  התרשים שלו, מחשש שמא יפול מהגליון ויאבד.

 

קריעה - לאחר בצוע התרשים קורעים את סרט הנייר כדי לצרפו לגליון  החולה. כמו-כן יש צורך לעיתים להחליף גליל נייר חדש ואז יש צורך לקרוע את נייר העטיפה המכסה את הגליל. בקריעת העטיפה אין כל איסור, כפי שיבואר בסעיף התרופות.

 

כבוי המכשיר - ביחס לכבוי המנוע מסתבר שאין בו אלא איסור מדרבנן, כי אין פה כיבוי על-מנת לעשות פחמים, וכמו שמותר לכבות גחלת של  מתכת מפני היזק הרבים, כן גם מותר לכבות מנוע זה, כדי שרבים  הנצרכים למכונה בו ביום יוכלו להשתמש בה, ולא יחול קלקול במכשיר.  ביחס לכבוי הנורה - יש להשתמש באחד הפתרונות שהוצעו בהדלקתה.  קיימת אפשרות להמנע מכבוי בידיים ע"י התקנת מכשיר timer שבשעת הדלקת המכשיר מכוונים אותו לזמן סביר וה- timer יכבה  את המכשיר מאליו.

 

מדידות שונות הקשורות לתוצאות התרשים מותרות, כיון שנעשות לצורך חולה. ראינו בזה שישנם מספר איסורים הקשורים בהפעלת האק"ג, ולכן ברור שמותר לעשות אק"ג בשבת רק לחולה שיש בו סכנה או בספק  סכנה, וגם אז יש להשתדל לפעול בדרך הקלה ביותר מצד ההלכה, וכפי  ההצעות שהובאו לעיל.  

 

ב. רנטגן - גם כאן ישנם מספר איסורים הקשורים בהפעלת המכשיר.

הפעלת המכונה - אשר פועלת בדרך חשמלית. למעשה, גם בימות-החול  נשארת המכונה דולקת ברוב שעות היום, ואם כן קיימת האפשרות להפעיל  המכונה בערב-שבת ולהשאירה דולקת כל השבת. אך מכיוון שדבר זה עלול  לגרום נזק למכשיר על כן עדיף להתקין remit שיפעיל את המכונה באופן  אוטומטי, שאין בהפעלת המכונה באופן זה אלא איסור דרבנן משום גרמא.  ואם אין remit - מותר להפעיל המכונה רק במצבים שיבוארו לקמן.

 

בעצם הצילום - יתכן שאין בו איסור תורה. וכן מוכיח הרב פרנק בספרו הר  צבי, חיו"ד סי' ר"ל, על פי רש"י גיטין די"ט, "שכתב שאינו ניכר, שאין לו  תקנה אלא ע"י הוספת חומר חדש, שאז אינו משווה לכתב הראשון לכתב רק  החומר שהוא מוסיף נחשב לכתב חדש" - ולפי זה אין בעצם הצילום איסור  דאורייתא .

 

פיתוח הצילום - בזה יש איסור תורה מטעם כותב, כי באיסור כתיבה נכלל  גם ההוספה של חומרים כימיים לשם הבלטת אותיות (או תמונות), שלא היו  ניכרות קודם לכן.

 

הדלקת וכבוי המסך - לצורך פיענוח הצילום תולים אותו נגד מסך מואר  וכך מסתכלים עליו. יש להשאיר את המסך דלוק כל השבת, אך אם אין הוא  דלוק - מותר להדליקו - אם אפשר ע"י שינוי - לצורך חולה שיש בו  סכנה, כדי לאפשר אבחנה מדוייקת.

והנה מאחר וקשורים איסורים בהפעלת מכשיר הרנטגן מותר להשתמש בו  בשבת רק במקרים הבאים :

במקרה של סכנת חיים - כגון חסימת מעיים, שברים מסוכנים וכד' - ברור  שמותר להשתמש ברנטגן שהרי פקוח-נפש דוחה שבת ; גם במקרים שהרופא  זקוק לצלום רק כדי לודא את אבחנתו, מותר להפעיל את הרנטגן, אף על פי  שגם בלא רנטגן אפשר לשער את האבחנה, כגון שמדובר בדלקת ריאות.  הטעם להיתר הוא עפ"י המבואר בשו"ע או"ח סי' שכ"ח ס"ד: "עושים כל  דבר לצורך חולה שיש בו סכנה, כמו שרגילים בימות החול", וביאר במ"ב  שם סקי"ד "דכל שהוא צורך החולה - מותר".

אכן במקרה שאין חשש לסכנת חיים, רק סכנת אבר, כגון חשד לסדק באצבע וכד', יש איסור לחלל עליו את השבת באיסורי דאורייתא. ברם, מותר לחלל  עליו שבת באיסורי דרבנן כשמדובר בפגיעה בתפקוד האיבר כפי שנפסק  בשו"ע או"ח סי' שכ"ח סי"ז כדיעה שלישית, שכך ההלכה : "אם יש סכנת אבר עושים איסור דרבנן בלא שינוי". ובהגדרת המושג סכנת אבר כתב  בקצות השולחן, ח"ז דף צ"ג : "שאמרו סכנת אבר לאו דוקא סכנת בטול  האבר לגמרי, אלא אפילו הסכנה הוא שהאבר יישאר חלש כל ימיו ולא יהא  ראוי למלאכתו כדרך העולם, כגון שיהא צולע על יריכו או שהיד לא תפעל  כראוי, גם זה בכלל סכנת אבר".

 

לאור האמור יוצא לכאורה שאין להתיר צלומי רנטגן בשבת לבירור סכנת  אבר, כיון שקשור הדבר באיסורי דאורייתא. ובמ"ב סי' תצ"ו שער הציון  סק"ט כתב "דאיסור דאורייתא ע"י שינוי לא מתירים במקום שאין סכנה".  אולם לעומתו כתב בשו"ע הרב או"ח, סי' שכ"ח סי"א, שעל-ידי שינוי מותר  לעשות אפילו מלאכה גמורה. ובאגלי טל, מלאכת טוחן, סעיף י"ח, כתב -  בחולה שאין בו סכנה מותר לישראל אפילו מלאכה גמורה של תורה ע"י  שינוי. וכן כתב גם בקצות השולחן סי' קל"ד ס"ד ש"אפילו מלאכה גמורה  דאורייתא מותר לישראל לעשות ע"י שינוי אם אין גוי". וכן כתב גם בתהלה לדוד סי' שכ"ח סקכ"ב. אם כן יש מקום לסמוך על הפוסקים הנ"ל ולהתיר  לבצע צלום רנטגן ע"י שינוי במקום סכנת אבר.

 

ג. טפול - הבעיות הטפוליות בחדר מיון מבחינת הלכות-שבת כוללות מתן  תרופות, זריקות תת-עוריות ותוך שריריות וזריקות וערויים תוך-ורידיים.

 

1. ביחס לתרופות - במחוש בעלמא אסרו חז"ל לקחת תרופה בשבת, גזירה שמא ישחוק סממנים, וכך נפסק להלכה בשו"ע (או"ח סי' שכ"ח ס"א).

 

והנה, לכאורה יש להקשות מדוע אסור בזמה"ז לקחת תרופה גם למחוש  בעלמא, הרי אין אנו בקיאים בשחיקת סממנין, וכדפסקו התוספות, ביצה ד"ל ע"א, שבזמן-הזה מותר לטפח ולהכות כף על כף דאין אנו בקיאים בעשיית  כלי שיר. ותירץ ר' אברהם חיים נאה בספרו קצות השולחן, ח"ז, דכיון שיש  תרופות שעד היום צריכות שחיקת סממנים, קיימת הגזירה הראשונה לענין  מחוש בעלמא. וכעין מה שנפסק שאין תוקעים בשופר בר"ה שחל להיות  בשבת, גזירה שמא יעבירנה ד' אמות ברשות-הרבים, אע"פ שכמעט אין  במציאות רשות-הרבים בזמן הזה. אבל כיון שיש מקום בעולם שבו יש רשות  הרבים - נשארה הגזירה במקומה.

 

ברם, חולה שנפל למשכב עקב כאבים או חום מותר לקחת תרופות - כן  פסק הרמ"א סי' שכ"ח סל"ז.

 

ביחס לכדורים העטופים בנייר מותר לקרוע העטיפה, כל זמן שאינו עומד  להשתמש באותו נייר וכפי המבואר במ"ב או"ח סי' שי"ד סקכ"ה בשם  התוספתא: "מותר לקרוע העור מפי החבית של יין". אכן, יש להזהר מקריעת  האותיות שעל נייר העטיפה. אך אם אי-אפשר להמנע מכך יש להקל, כיון  שמחיקת אותיות כזו היא מלאכה שאינה צריכה לגופה וגם דרך קלקול, ובפרט שזה לצורך חולה. (כעין זה מצינו בחזון איש סי' ל"ח, שמתיר לחלוב בהמה  דרך קלקול דהיינו, שהחלב ילך לאיבוד משום צער בעלי-חיים).

 

2. זריקות תת-עוריות - מבחינה הלכתית אין כל בעיה בעצם ההזרקה לצורך  חולה שנפל למשכב מפני שאין בו הוצאת דם, ואפילו אם תצא טיפת דם, הרי זה שלא לרצונו של המזריק וגם אין זה פסיק רישא ולכן מותר. (ובענין השימוש בצמר גפן ספוג אלכוהול, ראה לעיל בתחילת דברינו).

 

3. זריקות תוך-שרריריות - גם כאן אין איסור לצורך חולה שנפל למשכב  כי גם כאן אין הוצאת דם בפעולה זו ואם יוצא הרי זה בנגוד לרצון המזריק  וגם איננו פסיק רישא. (וראה לעיל בענין חיטוי העור).

 

4. עירויים וזריקות תוך-ורידיים - במקרים אלו מוציא הרופא תמיד קצת  דם, כדי לודא שהמחט נמצאת בתוך הוריד, ופסק הרמב"ם (הל' שבת, פ"ח ה"ז) : "החובל בחי שיש לו עור חייב משום מפרק - והוא שיהא צריך לדם שיצא מהחבורה", ולכן פסקו הרב י. אברמסקי (מובא בשמירת שבת כהלכתה, פרק י"ט) והרב ש. ז. אויערבך (מובא בציץ-אליעזר, ח"ט סי' י"ז), שיש  איסור מדאורייתא בזריקה או עירוי תוך ורידי. לעומתם סובר הרב א. י.  ולדינברג בספרו ציץ אליעזר (ח"ח, סי' ט"ו,סי' י"ז ; ח"י סי' כ"ד) שאין בזה איסור דאורייתא, "כיון שלעצם הדם הוא לא צריך - אין זה נקרא מלאכה שצריך לגופה", אך גם לדעתו יש בזה לפחות איסור מדרבנן. לכן ברור  שהזרקה תוך-ורידית מותרת רק בחולה שיש בו סכנה.

 

והנה בחולים שצריכים הזרקות תוך-ורידיות מספר פעמים ביום (כגון מתן Heparin לחולים עם מאורעות טרומבו-אמבוליות) עדיף להתקין מחט  קבועה בתוך הוריד ולהזריק את התרופה דרך מחט זו בלא להוציא דם בכל  פעם. (גם מבחינה רפואית עדיף לעשות כן).

 

לענין חיטוי-העור - ראה לעיל בקשר לבדיקות דם.

 

ולענין קריעת נייר העטיפה מהמזרקים - ראה לעיל בקשר לתרופות. לצורך  קיבוע המחט בוריד משתמשים בתחבושות ובפלסטרים. יש להכין מערב שבת  כמות מספקת של חומרים אלו, חתוכים במידות שונות כדי שלא יצטרכו לחתוך  בשבת. אכן אם לא הכינו מערב-שבת מותר לחתוך את הגודל הנחוץ לצורך  קיבוע המחט.

 

ד. העברה למחלקה - בדרך כלל חולה שמתקבל לבית החולים הוא חולה שיש  בו סכנה ולכן מותר לכתוב עבורו את הפקודות לטפול ולבדיקות נוספות. אך יש לכתוב רק את הפרטים החיוניים לצורך הטפול המיידי. ביחס לפקודות  ליום המחרת הקשורות לרציפות הטפול יש מקום להקל מכיון שיש צורך להעביר את פרטי הטפול למשך יממה שלימה על מנת למנוע טעויות ושבושים.  פרטים בלתי היוניים יש לדחות למוצאי שבת. ישתדל לכתוב הכל בדרך שינוי.

 

שחרור החולה - משנמצא שאין החולה זקוק לאשפוז הוא משוחרר מחדר  המיון לביתו. נהוג לתת לחולה מכתב-שחרור ובו מצויינת האבחנה ופרטים הנוגעים לחולה ולמחלה מטעמים משפטיים--רפואיים וכן הוראות לרופא  המטפל. תעודה כזו אין כל היתר לכתוב בשבת. לפתרון בעיה זו - ובעיית  הכתיבה בשבת בכלל - מוצע בזה להתקין רשם-קול (טייפרקורדר) שבו יקליט הרופא את הפרטים הנוגעים לחולה, למחלתו ולטפולו.

 

המכונה תפעל כל השבת, כדי שלא יהא צורך להדליקה בשבת, ובשעת הצורך מכניסים סרט ומקליטים.

 

הדבור לתוך הרשם-קול לא נחשב ככתיבה, כיון שאין הכתב ניכר, כך פסק  באגרות משה ח"ד סי' קע"ד ויביע אומר ח"ד חיו"ד סי' כ'. אך יתכן שיש  בזה איסור דרבנן משום מוליד-קול. ברם, מאחר שמדובר בחולה יש מקום  להקל בזה. גם מטעם הכנה משבת לחול אין כאן, כיון שנפסק ע"י האחרונים  שכל שיש חשש הפסד אם לא יעשה בשבת לא נקרא הכנה. (ומטעם זה מותר להכניס מעיל מן הגזוזטרה על מנת למנוע הרטבתו בגשם אע"פ שיודע הוא  בברור שלא ילבש אותו בשבת).

 

הדברים שנאמרו כאן לא נתכוונו הלכה למעשה, אלא לצורך הצגת הבעיות והערות הלכתיות הנוגעות בדבר. הלכה למעשה יש לשאול כל פרט אצל מורה הוראה מובהק הבקי גם בבעיות הרפואיות.

 

הערת העורך: הנושאים המודרניים והמעשיים שנידונו במאמר זה הובאו בפירוט ע"י הרב

נויבירט שליט"א בספרו שמירת שבת כהלכתה, מהדורה חדשה, תשל"ט, פרק מ', ובספרו מדריך

הלכתי לאחיות בבתי חולים, פרק ו'. וראה להלן בתמציות ובמראי- מקומות - מקורות נוספים

בנידון.

 

 

 

ישראל באומות כלב באיברים, הוא רב חלאים מכולם ורב בריאות מכולם ...  שהוא בחלאים מתמידים הפוגעים אותו בכל עת מדאגות ויגונות ופחד ונטייה ושנאה ואהבה וסכנות, ומזגו עם העתים בהיפוך ושינוי ותוספת  ומגרעת הנשימה מבלעדי המאכלים הרעים והמשתה הרע והתנועות והטרחים  והשינה והקיצה, כולם מועלים בו וזולתו מן האיברים במנוחה"

(ספר הכוזרי, מאמר שני)