תוספת ל"בירור שיטת המהרש"ל" בסוגיית הכשפים

מכתבים למערכת

תוספת ל"בירור שיטת מהרש"ל" בסוגיית הכשפים

לכבוד העורך,

א. במכתב (הנדפס בחוברת האחרונה[1]), דנתי בקצרה בשיטת המהרש"ל בסוגיית הכשפים[2]. מאז כתיבת המכתב מצאתי עוד מציאה חשובה. התשובה הנדפסת בשו"ת מהרש"ל סי' ג – אשר ממנה נראה שהוא הולך בעקבות הרמב"ם בהבנת מהות הכשפים – הובאה כלשונה גם בספרו "ים של שלמה", חולין פרק ח' דין י"ג. אלא ששם ישנם קטעים נוספים בתוך לשון התשובה, שאינם מופיעים בספר השו"ת שלו, ובהם הוא מזכיר גם את דעת החולקים על הרמב"ם, ונראה שאינו נוקט עמדה במחלוקת זו!

לשונו בספר השו"ת (לאחר שהביא את מחלוקת רמב"ם ורמב"ן האם השואל במכשפים עובר בלאו מיוחד, או שהוא רק עובר על מצות "תמים תהיה", כשואל באיצטגנינים):

"והשתא לכאורה נראה, דאפילו סתם חולה אינו אסור לשאול במכשפים וקוסמים, לפי סברת (הרמב"ם) [צ"ל: הרמב"ן], דאין בו אלא איסור בעלמא משום תמים תהיה... ומשום הכי, היכא שהוא חולה, אינו ראוי להחמיר לאסור. אבל מ"מ אומר אני, מאחר דעיקר איסורו לפי שהם הבלים וכזובים ודברי תעתועים ואין בהם ממשות, א"כ מהאי טעמא אין להתיר כלל לשאול במכשפים, משום תמים תהיה, מאחר שאין בהם ממש ורובם הבל, אם לא חולה שיש בו סכנה, דשרי אפילו לדעת הרמב"ם, דפעמים הם מכוונים ומוצאים דברים כנים ונכוחים..."

לעומת זאת, לשונו בספרו "ים של שלמה":

"...מאחר דעיקר איסורו לפי שהם הבלים וכזובים ודברי תעתועים ואין בהם ממשות, כשאילת כלדיים לפי' (הרמב"ן) [צ"ל: הרמב"ם], א"כ מהאי טעמא אין להתיר כלל לשאול במכשפים אפילו לחולה, מאחר שאין בהם ממש ורובם הבל. ואפילו לדעת הרמב"ן דס"ל דשאילת כלדיים, דהיינו איצטגנינות, היא חכמה יתירה ועצומה, ומותר להשמע להן, אלא שלא ישאל אחריהן, משום תמים תהיה עם ה' אלוקיך, ויסמוך על הש"י שהוא יכול לשדד המערכה ולבטלה ע"י תפילה ובקשה ומעשים טובים, כאשר כתב בסו"פ ב"א[3], מ"מ הכא גבי כישוף, כולי עלמא מודים שאינה חכמה, אלא עניין רע הוא שניתן לבני אדם, ואפילו חכמי האומות מודים בזה, ושורפים כל המכשפים, והיינו שהוא דבר רע, להשחית ולחבל, ולהיטיב לא ידעו ברוב העניינים. אם לא חולי שיש בו סכנה, דשרי אפילו לפי דעת הרמב"ם, דפעמים הם מכוונים ומוצאים דברים כנים..."

-- הרי, שהוא מזכיר את השיטה שהכישופים אמתיים, ושאיסורם המוחלט נובע מכך שאינם נחשבים חכמה, כי אם כח רע מסטרא אחרא, כמו שסברו חכמי האומות בזמנו, שהכישופים אמתיים, והרגו את המכשפים מטעם זה].

ויש לדעת: ה"ים של שלמה" ו"שו"ת מהרש"ל", שניהם נדפסו לראשונה אחרי פטירתו[4]. אבל מ"מ, ה"ים של שלמה" נערך ע"י מהרש"ל בעצמו, על מנת לפרסמו כספר הוראה לרבים, כפי שמבואר בהקדמתו לספרו על בבא קמא ועל חולין. בתוך הספר, בפרק ח' בחולין שם, הוא מעתיק גם את השאלה המובאת בספר השו"ת, כלשונה: "שאלה: אם חולה מותר לשאול במכשפים...", ועליה הוא כותב שם: "תשובה: כבר קדמוני הקדמונים...". הכל כמעט מילה במילה כפי המובא בספר השו"ת, (מלבד הקטע הנוסף הנ"ל ועוד כמה משפטים). זאת אומרת, שמהרש"ל הביא את הדברים בספרו יש"ש, אחרי שכבר נשלחה אליו השאלה שעליה הוא משיב בספר השו"ת. ולא מסתבר שבטרם שלח את תשובתו, התיישב לכתוב את התשובה בספר יש"ש, ומיד אח"כ חזר בו מכמה דברים, והשמיטם בתשובה ששלח לשואל. (וגם אילו היה עושה זאת, מסתבר שהיה מתקן הדברים גם בתוך ספרו יש"ש). -- מכאן ניתן איפא להסיק, אחת מן השתיים: או שכתב את התשובה בתחילה כפי הנוסח שבספר השו"ת, ושלחה אל השואל, וכעבור זמן, כשעסק בכתיבת ספר יש"ש, וכתב בפנים את העתק התשובה שבידו, נמלך והוסיף דברים. [גם אם נניח שמהרש"ל שמר אוסף העתקות מכל תשובותיו, שממנו נדפס ספר השו"ת שלו, מ"מ לא ראה צורך לתקן בתוך אוסף ההעתקות, מכיון שהוא לא בהכרח ייעד את האוסף לפרסום ספר הוראה למעשה, משא"כ ספר יש"ש, כנ"ל[5]]; או שהתשובה המקורית נכתבה כפי הנוסח שבספר יש"ש, ובטעות נשמטו דברים בהעתקת ספר השו"ת;עכ"פ, הנוסח שבספר יש"ש הוא ה"בר-סמכא" ללימוד דעת מהרש"ל.

הָרְאֵנו עתה לדעת – באופן ברור – שלמהרש"ל ז"ל אין הכרעה אישית במחלוקת רמב"ם ושאר הראשונים אודות הכשפים ודומיהם.

ב. לגוף הדברים שכתבתי במכתבי הנ"ל, שלדעת מהרש"ל, אפילו לפי הרמב"ם מיעוטם של הכישופים אמתיים, וכבוד העורך שליט"א דחה[6] –   בצדק – שאין ראייה מוכרחת לזה מתוך דברי מהרש"ל; ועוד טען להוכיח ההיפך: שמכך שעיקר איסורם של הכשפים נובע מאפסותם, כמו שכתב מהרש"ל ע"פ הרמב"ם, מבואר שאין ממש בכשפים עצמם, (שאל"כ, מדוע נאסרו הכשפים האמתיים):  

מודה אני שזוהי קושיא על דברי שם, אעפ"כ עדיין איני מושך ידי מהם לחלוטין, מפני שמצאתי עוד סימוכין שכך היא דעת מהרש"ל, וגם דעת עוד כמה מגדולי הפוסקים. (יובאו להלן בקיצור בכדי שלא להלאות):

בשו"ת הרמ"א סי' סז, בא הרמ"א ליישב סתירה ברמב"ם בדיני "אוחז את העיניים" (דהיינו המראה לעיני אנשים כאילו שעושה מעשה פלא, אך באמת המעשה אינו קורה במציאות), וכותב שיש שני מיני אחיזת עיניים: אחת – הנעשית בכח כישוף, ואחרת – הנעשית בלא כישוף. (כך גם כותב ר' יהושע הנגיד, מבני בניו של הרמב"ם. מובא בכס"מ ע"ז פי"א הט"ו). הש"ך, יו"ד קעט, יז, כנראה הבין בדעת הרמ"א, שאחיזת העיניים שללא כישוף – נעשית ע"י זריזות ידיים, וכדעתו של הב"ח ביו"ד שם. אבל הגר"מ פיינשטיין זצ"ל, (אגרות משה, יו"ד ח"ד סי' יג אות א'), דייק מלשונות שו"ת הרמ"א, שגם אחיזת העיניים הזו אינה נעשית בכח פעולות פיזיות, כזריזות ידיים. ולפ"ז צ"ע: אם כל כישוף הוא שקר וכזב, כיצד יתכן הבדל בין אחיזת עיניים ע"י כישוף לאחיזת עיניים ללא כישוף? -- אלא משמע שישנו כח כישוף אמתי, ולפיכך תתכן אחיזת עיניים ע"י כח מיסטי אמתי, ואחיזת עיניים אחרת ע"י הטעיות פסיכולוגיות, וכדומה. וכך באמת ביאר האגרות משה את דברי הרמ"א, בפשיטות.

והנה, המהרש"ל מתווכח עם ביאורו של הרמ"א, כמובא בשו"ת הרמ"א שם, אבל רק משום שאינו מוצא מקור לכך שיש שני מיני אחיזת עיניים. ואינו חולק על העיקרון, שלדעת הרמב"ם ישנו כח כישוף אמתי. וכך גם נקט האגרות משה, שמהרש"ל מסכים לעיקרון זה!

גם מדברי הרמב"ם עצמו, מוצאים אנו סתירה לכלל שכתב בהלכות ע"ז סוף פרק יא, ש"דברים אלו כולן דברי שקר וכזב הן":

בספר מורה נבוכים, חלק ב' פרק ל"ז, מבאר הרמב"ם את מהות ה"קוסם", על פי המדע הפילוסופי המוכר בזמנו, וכותב, ש"קסימה" – היא התחברות עם כחות רוחניים, היכולה לגלות באמת את העתידות הקרובות, אמנם הקוסמים אינם יכולים לקלוע תמיד לכל האמת. יעוי"ש. וכך כתב גם  ב"ספר המצוות", (לאו ל"א), בקיצור, ובעל "ספר החינוך", מצוה תק"י, ביאר את דברי ספר המצוות כפי המפורש במורה נבוכים. יעו"ש.

-- והרי, בכלל "דברים אלו כולן" שהזכיר הרמב"ם באותו פרק בהלכות ע"ז, מוזכרת גם ה"קסימה". א"כ כיצד הוא אומר: "כולן דברי שקר וכזב הן"?!

אלא בהכרח, ש"כולן" – לאו דוקא, אלא רובן – ככולן.

ולכאורה כך גם הבינו הרמ"א ומהרש"ל, ולפיכך פירשו שמיעוט מהכשפים אמתי[7].

אמנם, פירוש זה לכאורה דחוק מאד, שהרי הרמב"ם כותב באריכות, וכופל ומשלש, שכל הכשופים – שקר, וכזב, ותוהו, והבל, ואין בהם ממש, ולא שום חכמה; משמע שאין שום בסיס אמתי לכישופים. [וביותר תמוה, שכל הפוסקים הנ"ל לא הרגישו שום קושי וצורך ליישב דברים אלו].

ואולי ירווח הדבר מעט יותר, אם נפרש, שמה שכתב הרמב"ם שהכל שקר וכזב וכו', כוונתו רק למעשי הכישוף, ולא לעצם כחות הכשפים. כלומר, שאע"פ שישנם במציאות כחות רוחניים של כישוף וכדו', מ"מ אינם ניתנים לשליטה ממשית של האדם, כי לפעמים יפעל כח הכישוף ע"פ מעשה המכשף, ולפעמים לא, ופעולותיו אינן יכולות להוכיח עצמן באופן סדיר. וזה כעין מה שאמרו חז"ל, סנהדרין קא, א, על השדים, שמכזבין לבני אדם השואלים אותם. וממילא ההתעסקות עם כל מעשים אלו אינה אמינה, ולפיכך "אינה דברי חכמה", אלא "תוהו והבל". וההצלחה התדירה שישנה לחלק מהעוסקים בעניינים אלו, נובעת רק מכך שמייפים את מעשיהם ע"י שיטות רמאות והטעיות פסיכולוגיות, הגורמות להמון העם להאמין שהם כל-יכולים[8]. ועדיין צריך עיון בכל זה.

ויש לציין עוד, מה שכתב ה"מעשה רוקח"[9] על הרמב"ם (בסוף פרק יא, שם): "ולענ"ד נראה, כוונת רבינו אינה אלא כלפי שהם מצד הסטרא אחרא, וזהו ה"שקר והכזב" שיש בהן, שאינן מצד הסטרא דקדושה כלל, חלילה. ונקט נמי האי לישנא, להרחיק המין האנושי מאלו העניינים לגמרי, כמ"ש אחר זה. ועם כל זה, אנכי הרואה, שאין די-באר ללשון רבינו שבספר המצוות". (יעו"ש).

ועוד מצינו בשו"ת רדב"ז, סוף סימן אלף תרצ"ה: "...ואפילו מדבריו {של הרמב"ם} נראה שיש בזה מעשה חרטומיים, אלא שמתחבר אליו קלות התנועה בידיים. וכי יעלה על הדעת שמה שעשו החרטומים לפני פרעה היה קלות התנועה בידיים?! אין הדעת סובלתו! אלא שהיו עושים מעשה כישוף ע"י שדים. ומעשה שדים וכשפים, מפורסם אצל רז"ל, גם אצל ההמון".

נמצאו איפא, כמה מקורות, לפרש שגם הרמב"ם מודה במציאות איזשהו כח כישוף אמתי – אם כי הדברים קשים – ויש סימוכין לכך שגם מהרש"ל סבר כך.

וכל זאת – בנוגע להבנת הרמב"ם לבדו, אבל להלכה, אין המהרש"ל מכריע במחלוקתו עם שאר הראשונים, כאמור לעיל. 

ביקרא דאורייתא

       הרב אהרן לינדנפלד

 



1.    אסיא פג-פד, עמ' 220-231.

2.    עמ' 226 שם.

3.    לכאורה כוונתו: סוף פרק במה אשה (שבת סז:), אבל לפנינו ברמב"ן שם ליתא, אלא בשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן, סי' רפג.

4.    שו"ת מהרש"ל בשנת של"ה, ויש"ש בשנת שע"ו. הוא נפטר בשנת של"ד.

5.    וכיוצ"ב כתבו הפוסקים: שכשדברי הרא"ש בפסקיו סותרים לתשובותיו, הפסקים הם העיקר להלכה. ראה יד מלאכי, כללי הרא"ש, כלל מ"ו.

6.    בהערה 25, עמ' 226 שם.

7.    וראה עוד: ספרי מהר"ץ חיות עמ' תכב, [מאמר "תפארת למשה", פרק ד'], שמבאר ג"כ אליבא דרמב"ם, שישנם כחות אמתיים, וישנם הרבה שקריים, (וייסד זאת ע"פ כמה מקורות מדברי רמב"ם).

8.    עדיין, כל הדברים הנ"ל נוגדים למבואר במורה נבוכים, ח"ג פרק לז, שכל הכישופים הם שקר גמור, (יעו"ש). [והרמ"א ידע היטב את ספר מו"נ, כפי שהעיד על עצמו בשו"ת הרמ"א, סי' ז]. אבל אין מזה קושיא, כי יש לומר, שלדעת הפוסקים הללו, הרמב"ם כתב בספר מו"נ גם דברים שהוא בעצמו סבר שאינם נכונים לגמרי ע"פ חז"ל, משום שבספר זה הוא בא "להשיב את האפיקורס", ולעקור טעויות שהיו מושרשות בלב העם, ולפעמים ראה צורך לדבר בהקצנה יתירה, או להיפך, בכדי שעיקרי הדברים הנוגעים לאמונה יתקבלו על לב הטועים. וכמו שכתב הריב"ש, סי' מה: "ואולי לא היתה כוונתו {של הרמב"ם במו"נ}, רק באשר לא יוכל להשיב האנשים ההם לגמרי מן הקצה אל הקצה, ובאר להם עניינים מעטים מן התורה בדרך הנמשכת אל הפילוסופיא". וכעי"ז כתב הריטב"א, בספר הזכרון, על פ' ויקרא: "ודעתי ברב המורה ז"ל... כי לא מאשר יאמין הוא שהוא עיקר טעם המצוה ההיא, אלא שרצה לתת קצת טעם בהם, עד שאפילו ההמון ידע להשיב בהם את האפיקורוס בדברים שכליים קצת". [וכיוצ"ב מצינו ברמב"ם, הלכות תשובה, פ"ח ה"ח, שהשיג עליו הראב"ד ע"פ גמרא מפורשת, והמגדל עוז והכסף משנה טרחו להסב משמעות לשון הרמב"ם לכוונה אחרת, בכדי ליישבו, אע"פ שבמורה נבוכים, ח"ב פכ"ז, כתב הרמב"ם במפורש כפי מה שהבין הראב"ד בלשונו שביד החזקה. וכתב על כך הרב אברהם וינפלד ז"ל, בשו"ת לב אברהם, סי' קכד, שאולי המגד"ע והכס"מ סברו כנ"ל, שה"מורה נבוכים" נכתב דוקא בשביל ה"נבוכים", ולא כל הנאמר בו נועד להביע דעה תורנית צרופה]. וראה עוד בעניין זה, בהקדמת הרב קלמן כהנא לספר הזכרון הנ"ל, מהד' מוסד הרב קוק.

9.    לר' מסעוד חי רוקח ז"ל, מלפני כ-250 שנה.

עוד על השפעת החרדה על דיני נידה

מכתבים למערכת

 

צבע אדום בשדרות – משמעות הלכתית

לכבוד העורך,

כתושב שדרות קראתי בעניין רב את מאמרו של הרב אליהו אלחרר (אסיא פ"א-פ"ב עמ' 49-53) על השפעת החרדה בשדרות על דיני נידה וברצוני להעיר מספר הערות.

הרב אלחרר מביא שהחת"ס כתב שאשה שהייתה לה בהלה פתאומית אינה צריכה בדיקה שכן בהלה אמורה לגרום לראיית דם כדרכו ובשפע ואם לא קרה דבר זה – מותרת, אבל הוא מביא שר' שלמה קלוגר, שו"ת עמק שאלה, והמהר"ם שיק חולקים ומחמירים וכן שבספר סוגה בשושנים כתב שגם לדעת החת"ס צריך לשאול את אשתו אם הרגישה ובלי זה אסור לבוא עליה. עפ"ז הוא מסיק:

"לענ"ד יש להחמיר באיסור נידה החמור... בימים אלו בשדרות ובסביבותיה, נראה שמצב זה נחשב כ"בהלה" וצריכה בדיקה ואף שצפוי מראש... שיתכן שתהיה אזעקה  מ"מ בשעת האזעקה עצמה קיימת בהלת פתאם... לדינא נ"ל שגם כשידעה על הסכנה מקודם... קיימת ביעתותא דמרפיא שעלולה לגרום לביאת הדם... וכן פסק בשו"ת מהר"ם שיק בתחילת חלק יו"ד בתשובה לחתנו וכל אדם יתייעץ עם רבו".

ויש להעיר:

א.   גם אם יש להחמיר בזה הרי מדובר בדין המקביל לוסת קבוע (כמוש"כ בסוגה בשושנים שם) והרי נפסק ביו"ד קפ"ט ט"ז:

"הייתה רגילה לראות בראשי חדשים... עברו עליה שלושה ר"ח ולא ראתה אינה חוששת להם".

לפי"ז העיר ת"ח שאם תבדוק שלוש פעמים לאחר צבע אדום ולא תראה – ברור לכאורה שאינה צריכה לחוש ואף אם נאמר שנפילה קרובה ל"ע – היוצרת פחד גדול עלולה לגרום לראיה יותר מאזעקה – אם תבדוק שלוש פעמים סמוך לכך ולא תראה – אינה צריכה לחוש.

ב.   ראוי להדגיש שדברי החת"ס אינם חידוש שלו לדינא אלא מהווים הסבר לכך שבשו"ע ובשאר פוסקים לא הובא עניין זה של ביעתותא מרפיא ויש בכך כדי לחזק את הדעה המקילה.

ג.    אמנם ר' שלמה קלוגר מחמיר, אבל בשו"ת עמק שאלה שהביא הרב אלחרר לא כתוב להחמיר. והמעיין שם רואה שאמנם בתחילת דבריו הוא מאריך להקשות על החת"ס אך בסוף הסימן הוא כותב:

"מ"מ מה שהקשה החת"ס שם למה לא הזכירו הפוסקים בהא דביעתותא לחוש לזה כמו בשאר וסתות נלע"ד ע"פ מש"כ המ"א סי' ג' סקי"ד... וא"כ י"ל להיפך דמהאי טעמא  לא הזכירו הא דביעתותא דאפשר הא דבעיתותא מרפיא לא הוי רק כמו שעת וסת דאמרינן חזקה אורח בזמנו בא... וכיוון דלא כל אדם שווה בזה ויש ספק באיזה ביעתותא מרפיא לא הוי רק ספק בדרבנן לכן יש להקל בזה... ואלא מיהו אם מצאה דם בשעת תשמיש אחר ביעתותא יש לומר דלא מקרי אונס".

כלומר, שגם הוא מקל למעשה.

ד.   גם מה שהובא משו"ת מהר"ם שיק צ"ב שכן מדברי הרב אלחרר נראה שהוא מחמיר, ואף כאשר הייתה ידועה הסכנה קודם, אבל המעיין שם בתשובת חתנו יראה את הדברים הבאים:

"...תמיהה גדולה על הפוסקים שלא הביאוהו להלכה ע"כ נראה לי שלא הוצרכו להביא דין זה דממה נפשך אם מרגשת בעצמה שפירסה נדה, מה לנו מאיזה סיבה בא הא אין שום חולק, ואם לא הרגישה נאמר דבאמת לא ראתה, כי גם רב לא אמר שמוכרח הוא שכן הוא לא שלפעמים אפשר שנרתעת... אם לא תרגיש נוקמוה על חזקת טהרה שלה".

המהר"ם שיק בתשובתו אינו מתייחס כלל לנקודה זו אלא מפקפק מעט בחילוקו של חתנו בין "פחד פתאם" הנקרא ביעתותא לבין "פחד שאינו בא פתאם" שהוזכר לפני המסקנה הנ"ל וכותב:

"זהו סברא אפשרי אבל אין לעשות מעשה על סברא וגם אין כל הטבעיים שווין, ופעמים גבי אשה הביעתותא קלה ולפי טבעה גורם מה שבאשה אחרת ביעתותא דפתאם גורם ואין כל המזגין שווין".

זאת באשר לסברא שהוזכרה בידי חתנו במהלך הדברים, אבל אח"כ כתב את הדברים הנ"ל הדומים לחת"ס, ועל כך לא מעיר לו המהר"ם שיק דבר. אמנם באופן כללי הוא נמנע מלפסוק לקולא בעניין כיוון ששם מדובר על טיפול רפואי שלדעת המהר"ם שיק יכול לגרום לאיסור תורה

"משום דהרי כ' הרמב"ם בפי"ט מאיסורי ביאה שגם הרעדת האיברים הוי הרגשה ולאו דווקא פתיחת הקבר"

אבל ביחס למצב של ביעתותא לא מסתייג ממסקנת חתנו.

ה.   עוד הביא שם מספר "סוגה בשושנים" שגם לדעת החת"ס המקל– צריך הבעל לשאול את אשתו אם לא ראתה. (אגב ישנם לפחות שלושה ספרים בשם זה על הלכות נידה וכאן הכוונה לספר של ר' יואל יהודה בן משה שהודפס בלבוב תרס"ד– מצאתיו ב"אוצר החכמה") וכך כותב שם (סי' ג' סקמ"א):

"כ"ז היא לענין היא בעצמה שיודעת שלא הרגישה ולא ראתה ע"י הפחד פתאום – מותרת אח"כ בלא בדיקה... משא"כ אם בעלה רוצה לבוא עליה ויודע שהיה לה איזה פחד פתאום, בוודאי צריך לחוש שמא הרגישה וראתה. נהי דדרכו של המקור להוציא הדם שע"י פחד בהרגשה רבה – שמא באמת ראתה בהרגשה כזאת ולכן אסור לו לבוא עליה עד שישאלנה, ודינו כמו בוסת קבוע בעבר וסתה דאסור לו לבוא עליה עד שישאלנה... ואף שבכל הווסתות א"צ לשואלה רק בווסת קבוע ג"פ, הוא משום דאין כל הנשים שוות לראות ע"י גורם יום זה או ע"י מקרה זה... משא"כ בזה דהורו לנו חז"ל דמקרה זה שווה היא בכל הנשים שתראה ע"י פחד הוי כווסת קבוע, ולכן אפילו בפעם הראשון שנתפחדה ואינה יודעת אם ראתה או לא אסור לו לבוא עליה עד שישאלנה".

הדברים מבוססים על המבואר ביו"ד קפ"ד סי"א שם נפסק ע"פ האמור בנדה ט"ו ע"א וע"ב ש:

"אשה שיש ווסת לימים לבד והגיע שעת ווסתה אסור לבוא עליה עד שישאלנה".

אמנם הגר"א הזכיר שהרמב"ם חולק ומתיר אבל השו"ע לא פסק כך. אלא שיש לדון בשתי נקודות:

א. האם מוכרחת השוואת ה"סוגה בשושנים" בין ווסת קבוע לפחד, שהרי אין הוא חולק על כך שבחלק מן המקרים פחד אינו מוציא דם כמוש"כ החת"ס ואין זה כווסת קבוע שבפשטות אינו "טועה".

ב. החוות דעת (ביאורים י"ד) כתב:

"ואפילו אם היא ערה ע"ש ברש"י ותוס' שכתבו כן בהדיא".

וכך כתב גם בסימן קפ"ה (חידושים א') ע"ד השו"ע שאישה שהיא בחזקת טמאה אסור לבוא עליה עד שתאמר לו טבלתי וז"ל:

"ואפילו שוכבת אצלו לא מהני עד שתאמר בפירוש טבלתי כן מוכח מתוס'".

אמנם הגר"ש גנצפריד ב"לחם ושמלה" (קפ"ה, א') פקפק בהוכחה מתוס' וכתב שאין ראיה

"וכל אשה שהיא בחזקת כשרות ושוכבת אצלו לאחר זמן שאפשר שתטהר נחשב כמו שאמרה בפירוש טבלתי".    

וכ"כ ערוה"ש (קפ"ה ד'):

"לא ביאר מאיזה מקום ונראה כוונתו מתוס' י"א ע"ב ד"ה "תניא" שכתבו דבהניחה בחזקת טמאה אפילו ערה טמאה עד שתאמר טהורה אני עכ"ל ואין שום ראיה מזה דוודאי הוא אסור לקרוב אליה אף כשהיא ערה דאין לסמוך על שתיקתה בוודאי טמאה. אבל כשהיא מתחלת לעשות דבר סימן מטהרתה אין אמירתה מעכב כנלע"ד".

וכתב בשיעורי שבט הלוי (סי' קפ"ד- עמ' מ"ג):

"במי נידה כתב דיש לחלק מהתם (כלומר מהמקילים בקפ"ה א"ב) ויש לפרש משום דהכא חיישינן שלא בדקה. אמנם לדינא נראה דאם מקילים בוודאי ראתה כדלקמן סי' קפ"ה, כל שכן שיש להקל בספק ראייה ולתלות שבדקה עצמה".

וק"ו בנידון דידן שאין צריכה כלל לבדוק לדעת החת"ס, שאין צורך לפי זה לשאול אותו אלא אפשר לסמוך על התנהגותה כטהורה.

ו.    נמצא שהגדול היחיד שחולק על החת"ס הוא ר"ש קלוגר בשו"ת קנאת סופרים (קונטרס השמטות לחיבור שיורי טהרה תשובה כ"ח). שם דן באישה שראתה דם אחרי תשמיש שלפניו היה לה "פחד פתאום ע"י ריב ומצה שהיה לפני ביתה" וכותב ש"כיוון שנפחדת אז ו... מבואר... דביעתותא מרפה ודרך לראות דם אז... בוודאי הוי אז כהגיע עת ווסתה, והיה לה לבדוק ובוודאי לא נחשבת אנוסה"

אמנם גם הוא לא עוסק בחובת הבדיקה קודם אלא באי הגדרתה כאנוסה אח"כ, אבל סוף סוף כתוב בו שעליה לבדוק מה שמעלה את שאלת החת"ס – מדוע לא כתבו כך הפוסקים (והביא את דבריו הדרכי תשובה בסימן קפ"ד וצ"ע שלא הביא כלל את החת"ס המקל).

ז.    כדעת החת"ס כתב גם הנצי"ב (משיב דבר יו"ד ב', ל"ג):

"ודאי בשעת יציאת הדם מן המקור אפילו בשעת ביעתותא מרגשת שנעקר דם ממנה וכמו באסתר כתיב ותתחלחל שהרגישה בפנים שנפתח חללה, מש"ה כ"ז שלא הרגישה אין לחוש כלל".

וכ"כ בזמננו בספר "שפע טהרה" (פסקי אדמו"ר מצאנז – תשס"ה  מ' כ"ג):

"אירע לה פחד פתאום אינה חוששת שראתה דם ולא הרגישה".

וב"חוט השני" שיעורי הגר"נ קרליץ (קפ"ד י"א) וכ"כ בבדי השולחן שהזכירו את דברי החת"ס בלי חולק. (ופלא על הרב אלחרר שרוב מקורותיו בעניין לקוחים מספר שיורי טהרה לגר"מ גרוס, שהתעלם מכל הפוסקים האחרים). כמו כן שאלתי את הג"ר אשר וייס והג"ר א"י אולמן חבר בד"צ העדה החרדית ושניהם פסקו כדעת החת"ס בלי שום ספק. אחד מגדולי וזקני הרבנים בארץ ששאלתיו שאלה זו היה נראה מופתע מעצם המחשבה להחמיר, אך כיוון שלא ראה את הדברים במקורם לא רצה לשללם לגמרי (וכיוון שלא ענה חד משמעית איני מזכיר את שמו) .

ח.   יש מקום להתיחס לקושיה שהקשה ה"עמק שאלה" על החת"ס מגמרא מפורשת וז"ל:

"מהא דסוטה דף כ ע"ב דאוקמיה בגמרא הא דהוציאוה משום שמא תפרוס נידה... ואמרו... ביעתותא מרפיא... והנה הא דמרגשת בצערה הוא תיכף כשלא היתה מספקת לשתות לגמרי... והוא הפחד פתאום שבאה לה, ואף שבכל רגע נתווסף לה צער, מ"מ זה שוב לא הוי רק פחדא, כיון שכבר ידעה מהדאגה שבאה עליה, ועיקר הגורם לזולת[?] הדם היה הרגע הראשונה... ואם איתא כסברת החת"ס דדווקא לשעתו יצא הדם בשפע, ואם לא הרגישה בשעתו שוב לא חיישינן,א"כ למה אמרו הוציאוה הא אם לא יצא הדם ממנה בשפע תיכף אין לנו לחוש שמא תפרוס נידה, ואנן מצריכין להוציאה ממחנה לויה דהוא משך גדול... ואין לומר דלעולם אמרינן שכבר ראתה בשעת הפחד פתאום ומוציאין אותה שלא להשהות טומאה בעזרה, דלשון המשנה שלא תטמא העזרה משמע דעדיין לא נטמאה כלל,וכן הלשון בגמרא שמא תפרוס נדה, ולא שמא פירסה נדה...".

כיון שהרבה מהפוסקים פסקו כחת"ס צריך להבין כיצד יסבירו ענין זה. כתב על כך בקצרה הגר"מ מאזוז [במכתב]:

"איך נדע שלא ראתה? אולי ראתה וטומאתה בשוליה? ומה שכתוב שמא תפרוס הכוונה שמא תפרוס ע"י הפחד וכבר פירסה. כנ"ל פשוט".

סוף דבר, נראה שמסקנתו של הרב אלחרר הנוטה להחמיר, ולהצריך בדיקה לאחר "צבע אדום" צריכה בירור. אולי כדאי להוסיף גם בירור של המצב בשטח, כלומר  רמת החרדה,ומקרים שקרו או לא קרו בעקבותיה וכו'.                                              

                                   בברכת "ונתתי שלום בארץ"

                                                        הרב אוריאל בנר

ספר בנין אב

סיגלית

ספרים שנתקבלו במערכת

 

ספר בנין אבתשובות ומחקרים בד' חלקי השולחן ערוך – כרך ה.

 

המחבר: הראש"ל הרב אליהו בקשי דורון.

 

הוצאה: מכון בנין אב, ירושלים תשס"ט, 433 עמ', כריכה קשה. להקלה על הלומדים היכן תוכן מפורט, נוסף לתוכן העניינים הרגיל שבתחילתו.

 

הספר מכיל פ"ז סימנים על ארבעת חלקי השו"ע ובסופם קונטרס זכרון לע"נ אשת נעוריו של הרב המחבר.

 

מעל עשרה סימנים עוסקים בנושאים מדעיים והלכתיים רפואיים. ביניהם סימנים סג-ע, פא, פג.

 

סימן סג . התמודדות עם מחלת סרטן השחלות.

 

סימן סד. טיפול כימותרפי  באשה  בהריון.

 

סימן סה. האם ומתי צריך להבדק בדיקות גנטיות היכולות למנוע מחלות מסוכנות.

 

סימן סו.  האם חולי איידס יכולים להנשא ואם ביכולתם להוליד ילדים שאינם נגועים.

 

סימן סז.  נולד פגום ואין לו אלא חיי שעה אם צריך להחיותו.

 

סימן סח.                 אם מותר לאשה להסתכן בכדי ללדת ילדים.

 

סימן סט. האם בזיהוי בבדיקת D.N.A.אפשר להתיר עגונה.

 

סימן ע.    הברכה והסיכון בהתפתחות המדע והטכנולוגיה בחיי התורה.

 

סימן פא. שאלות הלכתיות שנידונו בועדה לעדכון סל התרופות.

 

סימן פג.  פריון הגבר כעילה לגירושין.

 

הסכמות: הראשון לציון מרן הרב עובדיה יוסף.

 

כתובת ההוצאה:ת.ד. 16498 ירושלים, טל: 6446660-02.

 

*  *  *

 

פרוּוּרבוּ בעידן המודרני – משפט והלכה.

 

המחבר:ד"ר יוסי גרין. מרצה בכיר בבית הספר למשפטים, המכללה האקדמית נתניה.

 

הוצאה:  דיונון, תל אביב 2008, 592 עמ', כריכה קשה.

 

לספר שמונה שערים: א) מאנטומיה ועד ממזרות – מושגים וערכים; ב) הזכות להורות במשפט ובהלכה; ג) הזרעה מלאכותית; ד) הפריה חוץ גופית; ה) פונדקאות; ו) הולדה לאחר מיתה; ז) ברירה טרום השרשתית (PED) ; ח) שיבוט.

 

לספר מפתחות מפורטים ההופכים אותו נגיש לכל אנשי המקצוע והמתעניינים בתחומים הרגישים של תורת הפוריות.

 

המחבר מציע הסדר לבעיות אנושיות ומשפטיות קשות פתרון, ע"מ להטיב עם הכמהים להורות בלא לאבד שליטה על דרכי ההולדה במדינה יהודית ודמוקרטית.

 

כתובת ההוצאה: שטראוס 3 תל אביב. טל': 5757999-03.