השתלת רקמות מוח והשתלת ראש בהלכה

שלומי רֵייסְקִין                                                                                                     

השתלת רקמות מוח (השתלת מוח חלקית)      
והשתלת ראש בהלכה

ראשי פרקים:

א.   השתלת רקמות מוח והשתלת ראש

      השתלת ראש

      השתלת רקמות מוח

ב.   השלכות הלכתיות

איסור רציחה?

החיוב במצוות

זהות האדם וצאצאיו

עירוב המינים – איש או אישה

הרכבת יהודי וגוי

מעמד אשתו

ייבום

כהונה

מצוות פְּרוּ וּרְבוּ

פדיון בכור וירושתו

ממזרות

הכשר ממזרים ופסולי חיתון

זכויות קנייניות ואחריות על נזקים עבירות

עדות על מעשה שקדם להשתלה

נדרים

חייבי מיתה בסייף

שחיטת בהמה

ג.   סיכום

א.   השתלת רקמות מוח והשתלת ראש מצב המחקר בתחום

השתלת ראש

השתלות של איברים חיוניים עשויות להציל חיי אדם. איבר חיוני אחד שקשה היה לדמיין את השתלתו הוא הראש. בניתוח השתלת ראש מחובר ראש בעל-החי (או האדם, תיאורטית) בגוף חלופי, לאחר עריפת ראש המטופל. לעת עתה, לא ניתן לאחות מחדש את עצבי חוט השדרה, ועל כן מושתל-תיאורטי זה יהיה קְוַדְרוֹפְּלֶג,משותק בכל ארבע גפיו. אי לכך, התהליך עשוי להיות יעיל עבור אנשים המשותקים כבר בכל גפיהם וסובלים מכשל מערכות נרחב. מאידך, שימוש עתידי בתאי גזע לצורך תיקון חוט השדרה עשוי לפתור בעיה זו, ואם הדבר יתאפשר – החולה לא יהיה בהכרח נכה.

השתלות הראש הראשונות בוצעו בראשית המאה ה-19 למניינם, עם הצלחה מועטת. במשך השנים נעשו ניסיונות נוספים על בעלי חיים. בשנות החמישים למאה העשרים ביצע ולדימיר פטרוביץ' דמיכוב[1] השתלת ראש, בה הושתל ראש של גור כלב על גופו של כלב בוגר[2]. במרץ 1970 מנתח אמריקאי ממדינת אוהיו בשם ד"ר רוברט ג' ווייט, בסיוע מיוחד מאת המִיקְרוֹנוֹיְרוֹכִירוּרְג יושירו טקאוקה, ביצע ניתוח השתלת ראש קוף אחד על גופו של אחר[3]. העורקים והוְרִידים נצרבו, וחיבור המוח לאספקת הדם החזיקה את הקוף בחיים. חוט השדרה נחתך בצוואר, ריאותיו וליבו הופעלו בעזרת מכשירים. הניסיון הצליח במידה מסוימת: החיה הצליחה להריח, לטעום, לשמוע ולראות את סביבתה, עיניה מצמצו, והיא אפילו ניסתה לנשוך את הרופא[4]. הקוף שרד זמן מה לאחר הניתוח. השתלות ראש נוספות בוצעו לאחרונה ביפן, בעכברושים[5].

פרופ' רוברט ג' וייט סובר שהשתלת ראש בבני אדם תהיה אפשרית בעתיד. אם כן, התהליך ככל הנראה יכלול קירור של המוח לנקודה מסוימת על מנת למנוע את מות הנוירונים בזמן ההשתלה. תהליך זה נתקל במתנגדים רבים מסיבות מוסריות ובשל העובדה שעדיין יש צורך להתגבר על מכשולים שונים (סכנת דחייה, למשל) על מנת לבצעה.

על פי פרופ' וייט, הפרוצדורה תהיה בת 11 שלבים, כדלקמן:

1.      שני המנותחים יועברו לחדר ניתוח המתואם לכך באופן מיוחד, המצויד במכשירים להשתלת מוח וגוף אנושיים.

2.      שני צוותים של מנתחים שהוכשרו לכך באופן מיוחד, אחיות, מדענים וטכנאים יהיו נוכחים. זאת, משום ששני המנותחים ינותחו במקביל.

3.      שני המנותחים יהיו מחוברים לסדרת מכשירים עבור ניטור פעילות גופנית ומוחית במשך הניתוח. הדבר יכלול ניטור גלי-המוח, הלב והדם. המדידה החשובה ביותר תהיה זו של המוח.

4.      הניתוח בשני המנותחים ממוקד בצוואר. החתך מקיף את כל הצוואר עם הפרדה כירורגית של כל הרקמות בצוואר, כולל עור ושרירים. ישנו שלב בניתוח בו רק העורקים, הורידים וחוט-השדרה נשארים.

5.      יסודות חולייתיים גרמיים של חוט-השדרה הן מקדימה והן מאחור מוסרים לאורך מספר מקטעים, תוך חשיפת תעלת-השדרה עם חוט-השדרה שלה ומַעֲטָפיה. לוחות מתכת מצורפים לחוט-השדרה הנותר בעזרת ברגים מעל ומתחת לאזור בו חסר עצם. אלו יהדקו ויחברו את חוט-השדרה בזמן ההשתלה.

6.      הניתוח על כלי הדם הוא השלב הכי מסוכן בניתוח זה. זאת, משום שעל מנת להשתילו – המוח יכול להיות בלי אספקת הדם שלו לזמן קצר ביותר. לכן צנתרי "לופ" (לולאה/עניבה) ממולאים בחומר למנוע קרישת דם, ומוכנסים לכל כלי דם של המנותח, על מנת לאפשר ביצוע העתקה וַסְקוּלָרִית.

7.      מכיוון שהעתקת כלי הדם היא החלק המדאיג ביותר בתהליך – מכשיר מעוצב במיוחד לכך יהיה זמין. מכשיר זה תומך בסִירְקוּלַצְיָה  של המוח באופן מכני, או יכול לקרר את המוח במהירות גבוהה לטמפרטורות בסביבות12° צלסיוס. דבר זה מגן על המוח למשך זמן של יותר משעה אם הסִירְקוּלַצְיָה  לגמרי מנותקת.

8.      צנתרי "לופ" כעת מסודרים כך שסִירְקוּלַצְיָה  של הדם מועברת מהגוף התורם לראש מקבל התרומה. חוטי השדרה מופרדים, והמוח והראש של המקבל מושתלים על הגוף החדש. עתה יעשה שימוש בגוף כמקור עירוי-הדם.

9.      שני חוטי השדרה מורכבים יחד עם לוחות מתכת. צנתרי ה"לופ" הנושאים את אספקת הדם מוסָרים אחד-אחד, בעוד שכלי הדם נתפרים יחד. אם יש צורך בכך – ניתן לתמוך במוח בעזרת המכשיר המיוחד על מנת להעניק לו סִירְקוּלַצְיָה או לצנן אותו במשך תהליכים חיוניים אלו.

10.   עתה, כל הרקמות של פציעת הצוואר, כולל העור, נתפרים יחד, והמנותח מושתל המוח (=הראש) מועבר ליחידת טיפול נמרץ המצוידת לכך באופן מיוחד. דאגה גדולה תוותר סביב עניין דחיית-רקמות, זיהום ותמיכה-מחזורית. יהיה צורך בתרופות מתאימות. כמו כן, יהיה צורך בתמיכה נשימתית והזנה מלאכותית תמידיות.

11.   כאשר ההכרה תחזור, הציפייה היא שמוח הפציינט יפעל כרגיל. הוא יוכל לשמוע, לראות, לטעום, להריח ולחשוב, וזיכרונותיו אמורים להיות ללא-פגע. ניתן לסייע לו גם בתחום הדיבור.


השתלת רקמות מוח

פרקינסון היא מחלה נִוּוּנִית של מערכת העצבים המאופיינת בהפרעות מוטוריות שונות, המתרחשת עקב חוסר במוליך העצבי דּוֹפָּמִין. השתלת רקמה עוברית במוח החולה עשויה לסייע במאבק נגד המחלה, ולתיקון תסמיניה. נושא זה נדון עד כה במאמרים רבים מן האספקט האתי והרפואי[6].להלן ציטוט דברים שהובאו בנושא "השימוש בתאי גזע עובריים לצורכי מחקר רפואי", בדו"ח הוועדה המייעצת לביואתיקה  של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, אוגוסט 2001[7]:

"כיום, רבות מהמחלות של מערכת העצבים באדם הן חשוכות-מרפא, או שריפויין כרוך בטיפול קשה שבסופו של דבר אינו מניב את התוצאות המיוחלות. השימוש בתאי גזע עובריים עשוי לשנות באופן מהותי את היכולת להיאבק במחלות כגון פרקינסון, אלצהיימר, טרשת נפוצה ומחלות ניוון-עצבים אחרות. רקמות שגודלו במעבדה, שמקורן בשורות תאי גזע עובריים, יכולות להחליף את תאי הרקמה העצבית אשר נפגעו או נהרסו כליל בעקבות מחלות מסוג זה. בעקבות התהליך האמור, תתאפשר השתלה של נוירונים המחדירים את עצמם למוח או לחוט השדרה, או יוצרים מַסרַני עצבים (נוירוטרנסמיטרים) במקום אלה החסרים. בנוסף לכך, אפשר יהיה להשתיל תאי גליה אשר יוצרים רקמת מיאלין העוטפת את העצבים, במקרה שרקמה כזו נהרסה בעקבות מחלת הטרשת הנפוצה. ניסויים ראשוניים בתחום זה נערכו בחיות – והניבו תוצאות מעודדות. בטיפול קליני, השתלת תאי מוח עובריים (שאינם תאי גזע) בחולי פרקינסון נהוגה היום בקנה מידה מוגבל, אך התוצאות מטיפול זה אינן מספקות דיים משום שלא ניתן לשלוט בהתנהגותם של התאים העובריים[8]. טכנולוגיית תאי הגזע העובריים תאפשר ליצור שתל נוירונים בטיחותי יותר ותאפשר לחולים רבים יותר להפיק תועלת מטיפול רפואי חדשני".

ככל שיגבר הדיוק בשיטות השתלת רקמות מוח, וככל שיתאפשר לשלוט בתאים אלו והיקלטותם במוח, ניתן יהיה לעשות שימוש בטכניקה זו גם במחלות נוספות. 

ב.   השלכות הלכתיות

נושא השתלת רקמות מוח בהן מרוכזת "אישיות" האדם ונושא השתלת ראש, אם יתאפשרו, עלולים לגרום לזעזוע רב ולשאלות הלכתיות בסיסיות הנוגעות למהות האדם שעבר השתלה זו. אף אם יוכרע חד משמעית עניין מהותו וזהותו של האדם, יהיה עלינו לברר האם חל שינוי שמשנה את מעמדו ההלכתי (גופו, ממונו, ייחוסו, חיוביו, וכיו"ב) ממה  שהיה קודם ההשתלה, או שמא לא. ברם ראשית כל, יש לברר האם יש איסור בעצם השתלת ראש שלם.

איסור רציחה?

האם בכלל מותר לבצע ניתוח השתלת ראש? אדם שהותז ראשו נחשב כמת, וכך כתב הגר"מ פיינשטיין בתשובה[9] אודות קביעת המוות המוחי:

"...וכיון שאתה אומר שעתה איכא נסיון שרופאים גדולים יכולין לברר ע"י זריקת איזו לחלוחית בהגוף ע"י הגידים לידע שנפסק הקשר שיש להמוח עם כל הגוף, שאם לא יבוא זה להמוח הוא ברור ששוב אין להמוח שום שייכות להגוף, וגם שכבר נרקב המוח לגמרי והוי כהותז הראש בכח..."

משמע מדברים אלו שברגע שהותז הראש – פשיטא שהאדם נחשב כמת לכל דבר. אם כן, כיצד ייתכן לרצוח חולה זה?

אלא שאמנם יש כאן פעולה של רציחת האדם על ידי עריפת ראשו, אך זאת אך ורק על מנת להחיותו לזמן רב יותר ו"להציל את חייו" על ידי הרכבתו בגוף בריא.  לכאורה יש כאן סברת "חלל עליו שבת אחת", וכך הם דברי הרמב"ם הלכות ממרים, פרק ב הלכה ד:

"אפילו דברי תורה יש לכל בית דין לעקרו הוראת שעה... כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו כך בית דין מורים בזמן מן הזמנים לעבור על קצת מצות לפי שעה כדי שיתקיימו [כולם] כדרך שאמרו חכמים הראשונים חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה".

הרמב"ם סמך את סברת "חלל עליו שבה אחת" וכו' למשל על רופא: "כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו". ברם, כאן אין המקרים דומים, כי מדובר שהרופא חותך את ראשו על מנת שאותו הראש יחיה בגוף אחר, והשאלה לא זזה ממקומה.

עיין במאמרו של הרב צבי שכטר, "בדיני מת וגברא קטילא" (אסיא מט-נ [תמוז תש"ן], עמ' 119-137), המונה את המקורות אודות שלושת האברים הנחשבים על פי דין כאברים שהנשמה תלויה בהן: הלב, המוח והכבד; ומפנה שם גם לדברי הרמב"ם: "כבר ידעת השקפתו [של גאלינוס, שהי' רופא יווני שחי בתקופת התנאים] באברים הראשיים שהם שלשה, הלב והמוח והכבד"[10]. במאמר שם מסתפק הרב שכטר האם קבעו חכמינו קביעה זו אודות אברים אלו מקבלה והלכה למשה מסיני או על פי רופאי זמנם. הנפקא-מינה תהיה לזמנינו: אם קבלה היא – אי אפשר לשנות קביעה זו, אך אם קבעו זאת חכמי התלמוד בעקבות דעת רופאי זמנם – אולי ניתן לומר שאפשר לקבוע אחרת עפ"י רופאי זמננו; ברם הוא לבסוף מסתייג מדברים אלו. בהמשך ישנו דיון האם יש צורך במות כל שלושת האברים שהנשמה תלויה בהם או רק אחד מהם.

אמנם, במקרה שאנו עוסקים בו כעת – נחתך הראש, והרי אף שתאי המוח לא מתו עדיין – המוח אינו מחובר ואינו "חי" בזכות עצמו, ואין יכולת קיום עצמית ללב ולכבד גם כן, ויש מקום לראותם כאברים שאיבדו את יכולת חיותם.

מכל מקום, לקראת סוף מאמרו כותב הרב שכטר שלא עברו הרופאים על איסור רציחה בהוצאת האיבר החיוני מגוף הנתרם, אף שדין החולה כמת כאשר הלב או הכבד (או המוח) הוסר, מכיוון שכאן יש לומר שעל פי דעת המנחת חינוך (מצוה ל"ד)[11] אילו היה החולה מבצע את הניתוח בעצמו לא היה עובר על "לא תרצח" אלא באיסור מעט קל יותר "אך את דמכם", ויש לומר שאיסור זה האחרון נדחה מפני פיקוח נפש. ומוסיף:

"ואף לגרום שיחיה המת שכבר מת, ג"כ גדרו כפקו"נ, לפי"ד התוס' סוף ב"מ (קיד:) ד"ה אמר ליה, וממילא י"ל נמי, דאף במבקש החולה מהרופאים שהם יעשו את הניתוח בעדו, הר"ז גופא שהרשה להם להרגו מוריד את איסורם שלהם מלאו דלא תרצח לדרגת איסורא דאך את דמכם, וכבר הקדמנו שאיסור זה 'הרי נדחה מפני פיקוח נפש, ובכה"ג ליכא למימר שבטלה דעתו (של החולה המבקש מאת הרופאים שימיתוהו) אצל דעת כל בנ"א... שהרי כאן מסתברא מאוד בקשתו, שהרי רוצה הוא מאוד בהארכת ימיו ושנותיו".

לפי דברים אלו, אין איסור רציחה בהסרת ראש החולה, שהרי כאשר החולה מבקש זאת על מנת שיוכל לחיות על ידי חיבור ראשו לגוף בריא, האיסור היחיד הוא "אך את דמכם", הנדחה מפני פיקוח נפש.

החיוב במצוות

במאמרו הנ"ל כתב הרב שכטר שדינו של מי שהוחלפו אברים חיוניים אלו כ"מת מהלך":

"ונראה להעיר עוד, שאם נתפוס לדינא... שזה שמת מוחו דינו כבר כמת... שהראש (דהיינו המוח, כנראה) נחשב כאבר שהנשמה תלוי' בו... וא"כ יצא לנו חידוש גדול לדינא, שאף שמהלך ומדבר ממש, דינו כבר כמת, [ההדגשה שלי – ש"ר]... וכמו שקשה בעיני בנ"א לקבל חידוש כזה, כמו"כ יקשה לקבל חידוש המחדשים שרצו לומר שמות המוח מספיק לקבוע את מות כל הבע"ח בכללותו".

אמנם העורך שם העיר שבמקרה זה לא נחשב כמת, ואלו דבריו:

"בכה"ג לא ייחשב כמת אלא כחי ע"פ דברי הגר"א באליהו רבה לאהלות פ"א משנה ו' שמגוייד נחשב כחי 'מפני שדעתו צלול' אע"פ ש'אינו יכול עוד לחיות'. הרי שאדם הנמצא בהכרה ('דעתו צלול') מוגדר כחי ללא כל קשר למצבו הפיזיולוגי ובאפשרותו להמשיך ולחיות בדקות הקרובות. ואם כן אין לדמות מות מוחי למוח של אבר אחד שהנשמה תלוייה בו, והאדם עדיין בהכרה".

סמוך לעניין זה[12]כתב הרב שכטר שאם אכן נאמר שכאשר מת אחד מהאברים שהנשמה תלויה בהם דינו כמת, יש לומר שאדם שעבר השתלת לב מאדם אחר (ועתה הוא התרפא וחי)– דינו כמת לאחר תחיית המתים, הפטור מכל המצוות. מאידך, אם נאמר שיש צורך במות כל שלושת האברים –  הרי הוא רק כגוסס, וכאשר הושתל בו אבר חדש הוא כגוסס שנתרפא.

במקרה דנן, לאור מה שכתבנו לעיל, ישנה סברא לומר שמתו כל האברים, מכיוון שלא הייתה להם יכולת קיום עצמית כאשר הראש היה מנותק, ויש מקום נרחב יותר לומר כאן שהוא חופשי מן המצוות. ברם, קשה לומר דבר זה, שכן אין מדובר על תחיית המתים הידועה לעתיד לבוא, אלא באדם שהפסיק לחיות ושב לחיים בזמן-הזה, טרם בוא המשיח ותחיית המתים העתידה להפסיק בין החובה והזכות במצוות[13]

זהות האדם וצאצאיו

בנוגע להשתלת ראש, השאלה הראשונה שתהדהד בלב כל היא – מיהו? האם הוא בעל הראש, בעל הגוף או יצור-כלאיים חדש שנוצר זה עתה? 

שאלה מורכבת נוספת נוגעת לצאצאים שיהיו לאדם זה לאחר ההשתלה, האם הם ילדיו של בעל הראש, ילד של בעל הגוף (שכן מדובר באברי הרבייה שלו), של שניהם או אף אחד מהם אלא ילד של "יצור חדש" זה? שאלות אלו יגררו גם שאלות הקשורות לירושת הילדים את הוריהם אלו, חובת כבוד הורים ואיסור קללת אב ואם, שיוך לשבט האב המושתל, ועוד. אך גם אם נכריע לכיוון אחד מן האנשים, ילדיו הינם יתומים שיש להם אב שכן אביהם חי  עתה אחר  שמת במשך כמה רגעים. האם חייבים ילדים אלה בכיבוד אב? מן הסתם שכן, בייחוד לשיטות הסוברות שחייב אדם לחייב את אביו ואמו גם לאחר מיתה, וכאן הרי יש להורה זה יתרון בכך שהוא שב לחיים.   

אם נשוב לעניין זהות האדם לכאורה הראש הוא מלך האיברים, ועל כן בעל הראש הוא האדם שלפנינו. בספר התניא (פרק ט, דף יג ע"ב) כתוב: ''אך מקום משכן נפש האלוהית הוא במוחין שבראש ומשם מתפשטת לכל האברים וגם בלב' בחלל הימני שאין בו דם...". אם כן, הנשמה שוכנת במוח האדם, ולכאורה גם אם נעביר את המוח והראש למקום אחר – שם שוכנת הנשמה, בראש, ואז היא תתפשט לאיברים החדשים בגוף החדש. לפי דברים אלו, בעל הראש הוא היחיד שקיים בגוף מורכב זה.

ברם, על פי דבריו של ר' לוי יצחק היילפרין, בשו"ת מעשה חושב (ח"ג, ירושלים תשנ"ז, עמ' יג) יש לומר שיש לפנינו אדם המורכב משני אנשים יחדיו, והן בעל הראש והן בעל הגוף מתקיימים ביצירה חדשה זו:

"אפשרות נוספת ליצירה חדשה – שהעולם הרפואי אינו כה רחוק מהגשמתה – היא לכרות את ראשו של אדם שמת מוות-מוחין... ולהשתיל לו ראש חילופי, שילקח מאדם אחר... באמצעות זאת יווצר אדם חדש, המורכב משני אנשים שונים. שהרי לפי ההלכה גדרו של אדם הוא או ראשו או רוב גופו, כפי שעולה מהא דתנן (אהלות סופ"ז) לענין האשה שהיא מקשה לילד: "יצא רובו אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש", וכתב הר"ש (שם): "יצא רובו, של וולד, והראש כרוב איברים", וכן הגירסא בתוספתא (יבמות סופ"ט) ובגמ' (סנהדרין עב:) "יצא ראשו", וכ"כ הרמב"ם (פ"א מהל' רוצח ושמירת נפש ה"ט). וגם בשו"ע (חו"מ סי' תכה ס"ב) מבואר שאם הוציא ראשו אין נוגעין בו", ובפ"ת (שם סק"ב) הביא משו"ת פמ"א (ח"ג סי' ח) דאם יצא דרך מרגלותיו משיצא רובו. שמבואר מזה שהן עובר שיצא ראשו והן עובר שיצא רוב גופו דינם כילדו. וממילא השתלת ראש של אדם אחד על גופו של אדם אחר היא לכאורה הרכבת שני אנשים כאחד. [ההדגשה שלי – ש"ר]".

שאלת הזהות תעלה גם בנוגע לאדם שהושתלו בו רקמות מוח מאדם אחר, כאשר רקמות מוח אלה הינן האזורים בהם האדם מזהה את עצמו, את סביבתו, זיכרונותיו הבסיסיים ובעצם – מה שמכונה באופן כללי "אישיותו". האם עומד בפנינו בעל רקמות המוח המרכיבים את האישיות, כאשר שאר רקמות המוח והגוף הן רק "כלי שרת" לאדם ממנו נלקחו רקמות אלו, או שמא לפנינו האדם השני, שרק סובר שהוא האדם הראשון, והרי הוא דומה לאדם שעבר משבר פיזיולוגי או פסיכולוגי קשה, ששינה את אישיותו והשכיח ממנו את עברו.

והנה, כאן נעלה שוב את דברי בעל ה"תניא" (שם) ''אך מקום משכן נפש האלוהית הוא במוחין שבראש", אך השאלה היא – היכן בראש? באיזה חלק בדיוק שוכנת הנשמה? יתירה מכך, גם לפי הסברו של ר' לוי יצחק היילפרין לעיל, הרי כאן לא רק רוב גופו קיים, אלא גם רוב ראשו, והרוב המוחלט של הגוף נותר כשהיה, מלבד כמה רקמות מוח, האם גם אז יש לומר שיש כאן שני אנשים, או שמא רקמות המוח בטלים בשאר רקמות המוח והגוף?

על מנת לפתור שאלות אלו, נעיין בדברים שנאמרו בעניין סוגיא שיש בה צדדים דומים, סוגיית השתלת שחלות אשה ברעותה. בעל שו"ת אבן יקרה[14] מקשר בין סוגיית "ילדה שסיבכה בזקנה" (סוטה מג ע"ב) לעניין נושא הורות בהשתלת שחלות. הגמרא שם עוסקת בדיני ערלה, ובהרכבת ענף מנטיעה צעירה של עורלה על גזע שאין לו דין ערלה. השאלה היא איזה דין יש לפירות הענף המושתל. הפירות הם צאצאי ענף הערלה, אבל הענף מורכב ("מושתל") על הגזע הזקן שאיננו ערלה. ר' אבהו אומר בגמרא שם כי "בטלה ילדה בזקנה, ואין בה דין עורלה", ואם כן פירות הילדה מתייחסים ל"זקנה", (למשותל) ולא לענף (האיבר) המושתל[15]. אמנם, השאלה בענייננו היא מיהו הילד ומיהו הזקן, הגוף או הראש? אולי יש לומר שהראש הוא באמת ה"גזע" והשורש של הגוף, כי הוא השולט על תפקוד הגוף ובו שוכנת הנשמה. לפי זה,  בעל הראש הוא העיקר, וגם הילדים שיוולדו מעתה הם ילדי בעל הראש, כי "בטלה ילדה בזקנה".[16] ברם, כאשר מדובר על השתלת רקמות-מוח – יותר סביר לומר שבטלו רקמות אלו לעומת הגוף והראש, ובעל הגוף הוא, ורק הוא, הקיים.

בניגוד לשיטה זו, הרי שר' חנוך העניך טשארנאטשפקי (בירחון "הבאר", כסלו תרצ"ב) כתב בעניין השתלת שחלות שיתכן שישנן שתי אמהות[17]. על פי דבריו יש מקום לשוב ולהסתפק גם בנדון דידן, האם יש כאן שני אנשים יחדיו בגוף אחד, וגם שני אבות לילדים שיוולדו: בעל הראש המחייה את הגוף או בעל הגוף שלו שייכים אברי הרבייה.

עירוב המינים – איש או אישה

השתלת ראש עלולה להיות אפשרית גם בעירוב בין איש ואשה, קרי: ראש של אשה וגוף גבר, או ראש גבר וגוף אשה. האם יש איסור בכך? לא ברור איזה איסור יש לייחס למעשה זה: אם נטען שיש בכך איסור "לא ילבש", האוסר על גבר איסור לנשיאת סממנים נשיים, או על אשה לשאת סממנים גבריים, הרי שכאן לא מדובר על מלבוש (ואף לא שינוי באברי רבייה) אלא באיחוי ראש זכרי בגוף שבו אברי רבייה נקביים (ולהיפך). אמנם, אם הראש הוא העיקר, וכאן טמון זהותו של האדם, הרי שיש כאן אדם בעל מין נגדי למרות הכול, ויש כאן אולי שינוי סדרי בראשית ולכל הפחות יש כאן סטייה מדרך "הישר והטוב", כל הרואה יצור מוכלא שכזה יזדעזע ויתחלחל, וקשה להאמין שהדבר יהיה מותר ל"ממלכת כוהנים וגוי קדוש".[18]מכל מקום, השאלה העקרונית נותרת במקומה.

בדיעבד, אם נעשה המעשה, וישנו ראש זכר שאוחה עם גוף נשי, יש לברר האם חל עליו/עליה איסור להינשא לזכר משום משכב-זכור או שמא אברי הרבייה (וכן הגוף) הנקביים קובעים את הזהות מחדש, ויצור מחודש זה מותר בזכר. מאידך, האם קידושיו תופסים אם יקדש אשה?[19]

השאלה נושקת לשאלה הלכתית אחרת – מעמדו ההלכתי של מי שעבר ניתוח להפיכת המין.  בעקרון יש 3 שיטות הלכתיות:

א.  מין של מי שנולד עם הגדרה מינית מסויימת, איננו ניתן עקרונית לשינוי הלכתי.

ב.   ברמה העקרונית שינוי כזה יכול להיות מוכר אם שינוי המין נעשה באופן מושלם מבחינה ביולוגית, מצב שעדין לא מתקיים בטכנולוגיות הקיימות.

ג.   גם בנתונים הקיימים, ניתוח שינוי המין מוכר הלכתית ומינו ההלכתי של המנותח משתנה.

לאור המבואר כאן, המין הביולוגי של הגוף יקבע את המין ההלכתי לפי שתי השיטות האחרונות בעוד שלדעת השיטה הראשונה, לכאורה, אם זהות האדם היא זהותו של בעל המוח, אזי למרות "שינוי המין" שנעשה בהשתלת גוף של בעל מין אחר, זהותו המינית של בעל המוח תישאר, מבחינה הלכתית, כשהייתה.

אלא שלכאורה גם לשיטה הראשונה, שמין האדם אינו ניתן עקרונית לשינוי, יש מקום לומר שכאשר כל גופו של האדם (מלבד ראשו) הוא גוף אשה ממש, שנולדה כנקבה, מינו אכן משתנה, שהרי גם גוף האשה התורמת לא יכול להשתנות מבחינה עקרונית, והיא איננה יכולה להפוך לגבר. יתירה מכך, אף אם הראש "שולט על הגוף" – הרי "אין מלך ללא עם", והוא יכול רק לעבוד עם הנתונים הקיימים בגופו, ולא לקבוע עובדות הסותרות את זהות הגוף מלידה. לפי זה, ייתכן שיש לחלק ולומר שמצד אחד זהות האדם תקבע לפי בעל הראש, שהרי שם זיכרונותיו ושם מרוכזת "מהות" האדם, ומאידך – זהותו  המינית תקבע לפי בעל-הגוף, שנולד כנקבה גמורה.

כאשר מדובר ברקמות מוח של זכר שהושתלו בראש אשה – אף הראש עצמו ורקמות המוח הנותרים הם של אשה, ובהם לא חל שינוי, אלא שהושתלו רקמות מוח בהם האדם "מזהה" את עצמו. לכאורה, מתקיים כאן  "בטלה ילדה בזקנה" ורקמות מוח של התורם בטלות מול הגוף והראש של האשה. עקרונית ניתן לומר שאשה זו דומה לאשה שעברה תאונה שלאחריה היה נזק מוחי והיא לא זוכרת דברים שונים ואף מתנהגת אחרת, אשה זו תוכל להינשא לזכר כפי שיכולה הייתה קודם הניתוח (אף אם היא חושבת שהיא הגבר שתרם לה רקמות מוח מסוימים). יתירה מכך, אף אם נראה חשיבות רבה ברקמות מוח אלו כמזהים את האדם ואת מהותו – מאיזה טעם יש איסור לאדם הזוכר את עברו (בגוף אחר) כאיש להינשא לזכר, כאשר כל גופו (גם ראשו!) נשי? הרי זה דומה לנשמת זכר שהתגלגלה בגלגול אחר לגוף של נקבה, בעוד שהמלאך הממונה על השכחה לא מילא את תפקידו, והיא זוכרת את עברה. האם חל עליה איסור להינשא?! 

שאלות נלוות לעניין מין האדם תהיינה חיוב המצוות כאיש או כאשה, צירוף למניין, קדימות לעניין פדיון שבויים והצלת חיים, ועוד.

הרכבת יהודי וגוי

האם מותר לערב ראש יהודי עם גוף גוי, ולהיפך? לכאורה הדבר דומה לכל השתלה שעובר אדם, פעמים גוי מקבל כבד מיהודי, לפעמים יהודי מקבל כליה מגוי. אלא שכאן מעורבים גם אברי הרבייה, האם זרע זה – זרע ישראל הוא? לכאורה הדבר תלוי בשאלת הזהות לעיל, ועל פי דברי בעל ה"תניא", וכן לפי לימוד שו"ת אבן יקרה מסוגיית "ילדה שסיבכה בזקנה" לעניין השתלת שחלות, יש לומר גם בענייננו שהראש הוא העיקר והגוף בטל אליו, ואין כאן זרע גוי כלל (כאשר הגוי הוא תורם הגוף), כי מעתה הזרע נחשב כזרעו של בעל הראש, לו משויכת הזהות[20].

מעמד אשתו

להלן מקרה: גבר נשוי עבר השתלת ראש. עבר שלב בו נותק ראשו מגופו, ובאותה שנייה היה האדם מת. האם באותה שנייה הותרה אשתו לעולם, ונהייתה אלמנה? האם ייתכן מצב בו אשה היא אלמנה בשל "הפסק" בחיים, בעוד שבעלה חי וקיים? או שמא נאמר שמכיוון שהאדם חי כעת לאחר הניתוח, מתברר למפרע שלא מת. בעצם יש כאן שאלה יסודית: האם מוות הוא העדר יכולת להמשיך ולחיות ברגע נתון (ואז אפילו אם ישוב לחיים בשל מרכיב שהתווסף למשוואה – הוא יחשב כמת שחזר לחיים), או שמא מוות הוא אי-יכולת סופית לשוב לחיים, וכל עוד שאדם שב לבסוף לחיים – הוא לא מת אף ברגע שחיוניותו הופסקה. במקרה זה, של ראש כרות שאוחה בגוף אחר, הסברה נוטה לומר שאכן ייחשב כמת ששב לחיים, שהרי התקיים בו "פסיק רישיה ולא ימות" פשוטו כמששמעו![21]

ייבום

מצוות ייבוםהיא שאםאדםנפטר ללאבנים נושאאחדמאחיואת אלמנתו ויורשאתנכסיו והבן שיוולד להם ימשיך אתשושלתהאחשמת בליבנים. התורה גם אפשרה לאחי המת לחלוץ לאלמנת אחיו, אם לא יחפוץ לייבמה, ולאחר החליצה מותרת היבמה להינשא לכל אדם. אף אם יוכרע הדבר בוודאות גמורה שהמושתל (בעל הראש, למשל) מת ושב לחיים, ואשתו התאלמנה, האם כאשר אין לו בנים אשתו תזדקק לייבום או חליצה? כאן גם תעלה שאלה מצמררת: האם הבעל יכול לייבם את אשתו? האם אדם שקיבל את גוף הבעל יכול לייבמה, שכן כאן יש את אברי הרבייה של הבעל והוא יוכל להקים שם המת על נחלתו?

כהונה

לכאורה יש איסור על כהן לעבור תהליך זה, משום מצוות "וְקִדַּשְׁתּוֹ" (ויקרא כא, ח)[22], אולי גם בשל הרתיעה שעלול דבר זה לגרום אצל אנשים. מצווה זו גם מתייחסת לשאר עם ישראל, המצווים לדאוג על שמירת כשירותו של הכהן לעבוד במקדש. בדיעבד, אם הורכב ראש כהן על גוף ישראל, לכאורה לא יוכל להעביר את הכהונה לבנו, לפי שאין בנו מזרעו של אהרן הכהן. אך יש צד לומר שבנו ייחשב ככהן, כי סוף כל סוף הגוף נגרר אחר הראש, והזרע "שייך" לו, ולזרע זה מתפשטת נשמת הכהן (כמשתמע מדברי בעל ה"תניא"). שאלת היסוד היא האם על מנת שיחשב כהן צריך הבן להיות גם המשך גנטי של אהרן מלבד היותו הלכתית "בנו" של אדם שנולד ככהן. כך גם בנוגע לזרע בית דוד.

מאידך, אם הגוף הוא של כהן בעוד הראש של ישראל – הרי יש כאן פשוטו כמשמעו זרעו של אהרן הכהן, שעליו יש להחיל קדושת כהונה. אמנם, ראינו מקרים בו האדם הוא ללא-עוררין זרעו של אהרן, כגון חלל, בו נדחה האדם מן הכהונה, אך כאן מדובר על מצב בו לא עבר גוף זה איסור שיגרור דחייה לזרעו אלא שנעשה איחוי גוף וראש להצלת חיי אדם.שוב, על פי המשתמע מבעל ה"תניא" וכן שו"ת "אבן יקרה" יש לומר שהראש הוא העיקר והגוף בטל אליו, ואין במקרה זה זרע כהן כלל, כי מעתה הזרע נחשב כזרעו של בעל הראש, לו משויכת הזהות.

לגבי העבודה במקדש, בעל הראש לא יוכל לעבוד, שכן התורה אומרת כי בעל מום פסול מלהקריב קרבן בבית המקדש: "כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ" (ויקרא כא, יח), ואף שאין לאדם זה מום מלבד היותו מורכב משני אנשים שונים – האברבנאל,  בפירושו על התורה, ביאר שטעם פסול בעל מום הוא חילול כבוד השכינה, שכן ראיית כהן בעל מום בעבודתו גרום לתיעוב העבודה ולגנותה בעיני הרואים, וכמו שאמר הכתוב "הקריבהו נא לפחתך"[23]. כלומר, פסול בעל מום הוא מפני שהמום ניכר ונראה כגנאי בעיני בני אדם. לפי זה, מושתל ראש עלול לעורר רתיעה מסויימת בקרב הרואים אותו לראשונה ושומעים את סיפורו ועל כן אולי ייפסל מלשמש בבית המקדש, בעוד שמושתל רקמות מוח לא ייפסל, כי מבחינה חיצונית אין בו פגם. אמנם,  בשו"ת חוות יאיר[24] כתוב כי "...ידוע שרמ"ח איברים הם כסא ודמות לרמ"ח אורות עליונים ורמ"ח איברים רוחניים שבנשמה, וא"כ כל כה"ג [כי האי גוונא] הרי הכסא פגום...". לפי החוות יאיר השאלה כאן תהיה האם גוף זה כעת נחשב כגוף שלם, ואם כן הרי הוא מותר בעבודה במקדש[25].

מצוות פְּרוּ וּרְבוּ

לעניין מצוות "פְּרוּ וּרְבוּ", ישנן דעות שונות בפוסקים: יש הסוברים כי מצוות "פְּרוּ וּרְבוּ" תלויה במעשה ומתקיימת במעשה הביאה[26], יש הסוברים שאין הכרח בביצוע מעשה לשם קיום המצווה, אלא המצווה היא שיהיו לו בנים[27]. כאשר מדובר בגבר מושתל, הרי שלדעה הראשונה – יש כאן מעשה ביאה, ולא משנה מהי זהותו כעת – האדם שהינו כעת מקיים את המצווה. השאלה היא האם מצטרף חשבון ילדיו (של בעל הראש[28]) מלפני ההשתלה ואחריה על מנת להשלים יחדיו ולהיפטר ממצוות "פְּרוּ וּרְבוּ".

פדיון בכור וירושתו

כאשר נולד לאדם בן בכור, יש לפדותו לאחר שלושים יום, על ידי נתינת שווי חמישה שקלים בשקל הקודש לכהן[29]. בכור זה שיש לפדותו הוא בכור לאמו, כלומר: אם הוא הבן הראשון של האם יש לפדותו, אחרת – אין צורך לפדותו. וכך כותב הרמב"ם (הל' ביכורים, יא, א): "מצוותעשה לפדות כל איש מישראל בנו שהוא בכור לאמו הישראלית, שנאמר 'כל פטר רחם לי', [שמות לד, יט]ונאמר 'אך פדה תפדה את בכור האדם' [במדבר יח, טו] ".

אם הולד הוא בן ראשון לאביו – הוא יורש כפליים מאחיו בנכסי אביו, כדברי הכתוב: "...כי את הבכֹר... יכיר לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו כי הוא ראשית אֹנו לו משפט הבכֹרה" (דברים כא, יז). דין ירושת בכור עלול להעלות בפנינו את השאלה הבאה: האם בן בכור של בעל הראש אשר נולד לאחר ההשתלה נחשב כבכור לאביו, אף אם היו לאביו ילדים אחרים שנולדו לפניו, משום ש"פנים חדשות [פשוטו כמשמעו!– ש"ר] של האבא (!) באו לכאן", או שמא אין בכך לגרום לדין בכור מחודש? או שמא יש כאן שני בכורות? לעניין פדיון הבכור לאמו – אם בעלת הגוף ילדה טרם ההשתלה, הרי שהיה הראשון פטר את הרחם, ולכאורה אין דין בכור בשני. מאידך, שמא יש לומר שילד זה הוא הראשון שפטר את הרחם הזה בעוד ראש זה מורכב בו, ועל כן הוא בכור לאמו מכל מקום?[30]

ממזרות

מה יהיה דין הוולד שאביו הוא מושתל שחלקו (הגוף או הראש) מורכב מאדם האסור על אשה זו? האם פקע האיסור לאחר ההשתלה או שמא המשיך לחול? ואף אם פקע – האם אין הדבר גורם לממזרות כאשר אין איסור? שכן יש מי שסבר[31] שאם אשת איש נתעברה באמבטי מזרע של אדם שאינו בעלה – הוולד ממזר, אף שאין כאן ביאת איסור. זאת, משום שלשיטתו התורה לא יצרה ממזרות משום הנאת הביאה, אלא אף ללא ביאה כלל הוולד ממזר. ברם, דברים אלו נפסלו על ידי אחרים בטענה ש"אין בהם ממש מחמת שהם נגד הראשונים ונגד הפוסקים המפורסמים אשר עליהם אנו נשענים וגם נגד השכל"[32]. כמו כן, יש לציין את מסקנת הרב ד"ר מרדכי הלפרין בעניין זה[33], שאין חשש ממזרות בנושא הזרעה מלאכותית, "וכבר הורה זקן, הגר"מ פיינשטיין, שדין ממזרות הוא תולדה של מעשה העבירה ולא של העירוב הזר, ולכן הוולד כשר, ואין לחוש כלל לדעת החולקים", והביא שם תשובת ה'יביע אומר' (ח"ח סי' כא סוף אות ד) משנת תשל"ח: "וזכורני כי זה כעשרים שנה בהיותי יחד בבית הדין הגדול ירושלים, עם עמיתי הגרי"ש אלישיב, והגר"ב זולטי, דברנו בזה, והיה פשוט לכולנו שגם אם קבלה האשה זרע מאיש אחר וילדה, שאין הוולד ממזר, מכיון שאין כאן ביאת איסור". אם כן, אפשר להסיק גם לענייננו שבמידה ואין איסור – לא תחול ממזרות.

הכשר ממזרים ופסולי חיתון

בעקבות שאלת קביעת אבהות תעלה שאלה נוספת – שאלת הכשרת צאצא עתידי של הפסול לבוא בקהל שראשו, גופו או חלקים ממוחו היו מעורבים בהשתלה זו. למשל: ממזר, שראשו הורכב על גוף ישראל, בא על אשה ואחרי תשעה חודשים נולד ילד, האם הוולד ממזר או כשר?

השיקולים האפשריים להכשרת בן זה:

1.   אדם זה לא היה יכול להוליד עם אברי הרבייה של האחר עד להשתלה, ויש כאן הרבה יותר מאשר "פנים חדשות באו לכאן", אלא יצירה חדשה.

2.   ייחוס ההורות לאב הפסול יהווה שיקול נוסף בעניין זה – אם הוולד מיוחס אליו – האם יש פה זיקה שתפסול אותו לעניין ביאה בקהל?

3.   סוף כל סוף זרע זה בא מאברי רבייה "כשרים".

4.   אם יסתבר שהגוף הוא בעל "מהות" גם כן בגוף זה – מדובר בפועל ב"זה וזה גורם", (ראש מחד וגוף מאידך)והשאלה תהיה האם כלל זה שייך לאיסורי עריות, והאם יפסק במצב כזה ש"זה וזה גורם" מותר.

זכויות קנייניות ואחריות על נזקים עבירות

האם קנייניו של האדם (בעל הראש, למשל) ממשיכים להיות שלו לאחר ההשתלה? האם ברגע שהופרד ראשו מגופו ירשוהו קרוביו והוא שב לעולם ערום מנכסיו, או שמא במקום שהוא קיים – אין אחר יכול לתפוס את רכושו?

לעניין אחריות על נזקים ועבירות לכאורה, אם זכויותיו הקנייניות של האדם עברו לידי ילדיו, לכאורה גם חובותיו פקעו ממנו; ואם לאו – לאו.

עדות על מעשה שקדם להשתלה

כאשר בעל הראש (או רקמות המוח) היה עד לדבר כל-שהוא טרם ההשתלה, ובהנחה שההשתלה לא פגעה בכושר זכרונו או בתפיסתו, ישנו צד שהוא יכול להעיד, שכן הראש/המוח מעיד בין כה וכה על מה שראה, אף אם היה הפסק של "מוות" בן דקה בין כריתת הראש או רקמות-המוח לבין השתלתו מחדש.

נדרים

לא ברור האם אדם הנודר הנאה מבעל הגוף או הראש (או שמא אף משניהם) יהיה מותר בהנאה מן הגוף המורכב אם לאו; במידה מסוימת עניין זה תלוי בשאלת הזהות.

חייבי מיתה בסייף

ההורג את חברו מיתתו בסייף, וזוהי מיתת הרג, כמו שכתב הרמב"ם בהל' רוצח ושמירת הנפש (פ"א, ה"א):

"כל הורג נפש בן אדם עובר בלא תעשה שנאמר לא תרצח. ואם רצח בזדון בפני עדים מיתתו בסייף שנאמר נקם ינקם. מפי השמועה למדו שזו מיתת סייף..." [34].

האם ניתן לבצע באדם זה מיתה בסייף על ידי כריתת ראשו ואחר כך לחבר את ראשו מחדש לגופו המקורי? האם במיתה זו כופר עוונו, או שמא מיתתו צריכה להיות סופית?[35]

שחיטת בהמה

בדומה לשאלה הנ"ל, יש לברר האם בהמה שנשחטה כהלכה ולאחר מכן חובר ראשה לגופה מחדש, נחשבת כשחוטה ועומדת. לכאורה, לא יהא דבר זה גרוע מבן-פקועה שמדאורייתא אינו צריך שחיטה. מכל מקום, גם כאן, כמו בבן-פקועה, יהיה צורך בשחיטה מדרבנן, משום מראית-עין.

ג.    סיכום

בדפים אלו הצגנו שאלות הלכתיות שונות הנוגעות לנושא השתלת רקמות מוח והשתלת ראש.הנושא עדיין תיאורטי, אך הוא נוגע בנקודות הכי רגישות וחשובות. יש לברר את הנושאים מבעוד מועד, על מנת להבין היכן טמונה זהות האדם על פי תורתנו.



1.   Vladimir Petrovich Demikhov

.2    "Transplanted Head", Time Magazine,  January 17, 1955,

http://www.time.com/time/magazine/article/0,9171,891156,00.html

3.      See: Documentary film titled: "Stranger Than Finction:The First Head Transplant" (2006). Director: Paul Copeland; Production Company: ITN Factual; Executive Producer: Philip Armstrong-Dampier; Narrator: Bill Paterson.

4.    James Renner, "White's Anatomy" (Cover Story), Free Times (Ohio), Volume 14, Issue 46 (March 7, 2007), http://www.freetimes.com/stories/14/46/whites-anatomy: "'Well, what can you tell me about the monkey-head transplant,' asks the reporter. 'Did it really work?' The doctor leans forward… 'Did it work? Let me tell you something. The damn thing tried to bite me when it woke up.'" See also: "The Frankenstein Factor" (December 9, 1999) by Laura Putre, Cleveland Scene.

5.    Emma Young, "Infant rat heads grafted onto adults' thighs", NewScientist.com news service (03 December 2002), http://www.newscientist.com/article.ns?id=dn3135

 

 

6.    ראה:

Wikler D. "Brain-related criteria for the beginning and end of life". Transplantation proceedings. 1990 Jun;22(3):989-90; Madrazo I. "Human rights and organ transplantation. V. Transplantation of embryonic tissue into the human brain" [Article in Spanish]. Gaceta mיdica de Mיxico. 1993 Mar-Apr;129(2):179-82; Reiter-Theil S. "Open questions in neurotransplantation. Attempted at an unbiased ethical analysis" [Article in German]. Zentralblatt für Neurochirurgie. 1995;56(4):173-179; Birnbacher D. "Identity of the personality and personal identity: philosophical questions in relation to transplantation of brain tissue". [Article in German]. Zentralblatt für Neurochirurgie. 1995;56(4):180-5; Gründel J. "Transplantation of human fetal brain cells: theological-ethical aspects" [Article in German]. Zentralblatt für Neurochirurgie. 1995;56(4):201-205; Wolfslast G. "Legal aspects of neurotransplantation" [Article in German]. Zentralblatt für Neurochirurgie. 1995;56(4):210-214; Northoff G. "Do brain tissue transplants alter personal identity? Inadequacies of some 'standard' arguments". Journal of medical ethics. 1996 Jun;22(3):174-80. [Comment in: J Med Ethics. 1996 Jun;22(3):131-2.]; Pandya SK. "Medical ethics in the neurosciences". Neurology India. 2003 Sep;51(3):317-22.

7.    ציטוט זה לקוח מן הקישורית הבאה:
http://bioethics.academy.ac.il/hebrew/report1/s3/s3nervous-h_frame.html דו"ח זה הופיע, עם שינויי עריכה קלים, גם באסיא עה-עו, עמ' 123-150 (2005).

8.    ההדגשה שלי.

9.    שו"ת אגרות משה חלק יורה דעה ח"ג סימן קל"ב. תשובה לחתנו הרב משה דוד טנדלר. ראה: הרב מרדכי הלפרין, על דעתו של הגר"מ פיינשטיין זצ"ל בסוגיית המוות המוחי, אסיא מז-מח (1989), עמ' 5-13.

10.  וכותב שם בהערה 1 "וכ"כ הרמב"ם (בס' אגרות הרמב"ם, מהדורת קאפח, מוסד הרב קוק, תשמ"ז, עמוד קס"ד), כבר ידעת השקפתו [של גאלינוס, שהי' רופא יווני שחי בתקופת התנאים] באברים הראשיים שהם שלשה, הלב והמוח והכבד".

11.            עיין במאמרו של הרב צבי שכטר, "גדרי איסור רבית דרבנן (וההשלכות מזה לדיני הלואה היום)", אור המזרח, כרך לא, חוברת ג-ד/קי-קיא (ניסן-תמוז תשמ"ג), הערה 4.

12.  תחת הכותרת "מתים חפשים".

13.  וראה עוד מש"כ הגרא"י וולדינברג על "ניתוח לב בהלכה" ספר אסיא ו (מכון שלזינגר, ירושלים תשמ"ט) 20-26; ספר קביעת רגע המוות (מכון שלזינגר, ירושלים תשס"ח) 57-64. כמו כן ראה את שיטתו של הגר"א, (אליהו רבא, אהלות א, ו) על פיה כל מי שיכול לחיות, מוגדר כחי לכל דבר, דנתי בה במאמרי: האם מותרת השתלת לב לאור ההלכה, ספר אסיא ה (תשמ"ו) 55-75, בעמ' 63-67; קביעת רגע המוות (תשס"ח) 136-162, בעמ' 144-148 שם.     -- העורך.  

14.            ר' בנימין אריה הכהן וייס, שו"ת אבן יקרה, דראהאביטש: דפוס א"ה זופניק, תרע"ג, [מהדו"צ ניו יורק, תשמ"ט], סי' כט. (הובא גם בספר אסיא ח עמ' 152).

15.  גם ר' צבי הירש פרידלינג, בירחון הבאר (ו, ג, סיון תרצ"א, עמ' קיא) כתב בעניין השתלת שחלות שהוולד הוא תוצר של המושתלת, וללא החיות והגוף של המושתלת השחלה היא חתיכת בשר בלבד. כך גם לענייננו: ללא הראש היה כל הגוף חתיכת בשר גרידא; אלא שניתן לומר זאת גם על הראש שאין לו קיום עצמי. מה גם שכאמור אם מדובר על השתלת רקמות-מוח יותר סביר לומר שבטלו רקמות אלו בגוף, ובעל הגוף קיים לפנינו.

16.  כלומר: מבחינת דיני יוחסין, צאצאי מושתל הראש יהיו צאצאים של "בעל הראש" ולא של תורם הגוף, למרות שהם צאצאיו הגנטיים של בעל הגוף; ראה מאמרי המשותף עם ד"ר חנה קטן, "השתלת שחלות ואשכים", אסיא פא-פב, 54-68. מכל מקום, ייתכן שיש לחלק כאן בין זהות האדם, שתיקבע לפי בעל הראש, לבין זהותו לעניני ייחוס ולעניין זהותו המינית, שתלך אחרי בעל הגוף, כפי שאפרט להלן.

17.  ר' חנוך העניק טשארנאטשפקי [רב בק' גאלין], הבאר ז, א (כסלו תרצ"ב), סי' כב, עמ' לז-לח.

18.  וראה רמב"ם, הל' מאכולות אסורות, יז, כט-ל, ועל פי זה ייתכן שיש בכך משום בל תשקצו, או לפחות איסור דרבנן.

19.  ראה אנציקלופדיה הלכתית רפואית (מהדורה חדשה תשס"ו) כרך ה ערך "נתוחים", ערך משנה: נתוח להפיכת המין, עמ' 684-699 ובמקורות המובאים בהע' 86 ו-87 שם.

20. ראה בהע' 16 לעיל.

21.  אך ראה הע' 13 לעיל.                                                                             -- העורך.

22.            "וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם".

23. דון יצחק אברבנאל, פירוש על התורה [ויקרא], ירושלים: הוצאת ספרים בני ארבאל, תשכ"ד, עמ' קכג. וכן ראה בספר החינוך, מצוה רע"ה, שכתב את הדברים הבאים: "משרשי המצוה לפי שרוב פעולות בני אדם רצויות אל לב רואיהם לפי חשיבות עושיהן, כי בהיות האדם חשוב במראהו וטוב במעשיו ימצא חן ושכל טוב בכל אשר יעשה בעיני כל רואיו, ואם יהי' בהפך מזה פחות בצורתו ומשונה באיבריו, ואם ישר בדרכיו, לא יאותו פעולותיו כל כך אל לב רואיו, על כן באמת ראוי להיות השליח שהכפרה תלוי' עליו איש חן יפה תואר ויפה מראה ונאה בכל דרכיו, למען יתפשו מחשבות בני איש אחריו, ומלבד זה אפשר שיש בשלימות צורתו רמז לענינים שמתוך מחשבות האדם בהן תטהר נפשו ותתעלה...".

[24]. ר' יאיר חיים בכרך, שו"ת חוות יאיר, סי' קעו.

[25].  ברם, אפילו אם אין כאן מום, נראה פשוט כי יש כאן פסול של "אינו שווה בזרעו של אהרן", כדברי ר' יוחנן בגמרא בבכורות: "א"ר יוחנן; דאמר קרא [ויקרא כ"א] כל איש אשר בו מום מזרע אהרן איש ששוה בזרעו של אהרן" (בכורות מג ע"א). על פי הגמרא (שם ע"ב), "אינו שווה בזרעו של אהרן" אמנם אינו גורם לחילול העבודה שנעשתה, כפי שגורם בעל מום, אך הוא עובר בכך בעשה.

26.  ראה באריכות במאמרו של הרב מרדכי הלפרין, "הזרעה מלאכותית לאחר מיתה", בית הלל ג, א [ט] (טבת תשס"ב), עמ' נה-נו, המביא בעניין זה את הרמב"ם הל' אישות פט"ו הל"א, ר"י בתוס' ב"ב יג ע"א, המגיה על הט"ז בריש אבה"ע סי' א ס"ק ח, ואף שו"ת יביע אומר ח"א או"ח סי' לז אות יד, ואף שו"ת אגרות משה, חלק אבן העזר ב, סוף סי' יח.

27. שם, עמ' נו-נז, בשם הגאון הרוגוצ'ובר, שו"ת צפנת פענח סי' קפה.

28. אמנם, לא שייך שהתורה תצווה על גוף ללא ראש לקיים מצוות, וגם לא על ראש ללא גוף, וממילא כאשר שני הדברים מחוברים יחד בניתוח זה יש מקום לומר שזו יצירה חדשה מבחינת קיום המצווה.  

29. דבר זה נלמד מן הפסוקים הבאים: "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא", (שמות יג, ב) "...וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה", (שם, פס' ג) "וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה", (שם, פס' טו). "כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל בָּשָׂר... בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה יִהְיֶה לָּךְ אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם... וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא" (במדבר יח, טו-טז).

30.  לכאורה שאלה זו דומה במידת מה למחלוקת התנאים במסכת בכורות (פרק ח משנה א) על דינה של גיורת שילדה בגיותה וחזרה וילדה לאחר גירותה, שהנולד החדש הוא "פטר רחם בישראל", (ע"ש).                                                                           -- העורך.

31. כגון ספר זכר לחגיגה, חלק זכר למעשה בראשית, חגיגה יד.

[32]. כך דברי ר' אלטר יחיאל נבנצל, מנחת יחיאל, ח"ג, סטניסלבוב, ה'תרצ"ט, סי' מז, אות א, עמ' 55-56, המתפלא על דברי ה"זכר לחגיגה" שחולק על גדולי הראשונים "שהסכימו שדבר פשוט הוא שהולד כשר... שהולד שנולד מאמבטי מתייחס אחר בעל הזרע, ואסור לו לישא אחותו בת האיש הזה דהוא אבי' ממש...", ומסיים "ודברי הספר זכר לחגיגה אין בהם ממש מחמת שהם נגד הראשונים ונגד הפוסקים המפורסמים אשר עליהם אנו נשענים וגם נגד השכל".

[33].            במאמרו "הזרעה מלאכותית לאחר מיתה איסור והיתר", אסיא עז-עח (טבת תשס"ו), עמ' 121.

[34].  מקור הדברים מסנהדרין נב ע"ב.

[35]. בשנה שעברה התחוללה סערה תקשורתית בארץ בשל השתלות שהתבצעו בסין, כאשר התברר שמקור האיברים המושתלים מאסירים הנדונים למוות. סערה דומה עלולה להתחולל כאשר תתבצע השתלה בגוף הנדון למיתה בסייף בבית-דין. האם מעשה כזה מותר? לכאורה יש צורך ברשות הנפטר טרם מותו, לכל הפחות כדי להימנע מביזוי כבודו.

עוד על גזירת המילה, תרופות בפסח ואפידורל בלידה

מכתבים למערכת

עוד על גזירת המילה, תרופות בפסח ואפידורל בלידה

לכבוד העורך,

הנני מאשר ברוב תודה קבלת גיליון אסיא (עט-פ, טבת תשס"ז). ושולח לכם מספר הוספות:

א. בענין מסורת המציצה (עמ' 17) – אבקש להוסיף למש"כ הרב ד"ר מרדכי הלפרין שליט"א על גזירת המילה.

בקובץ תפארת אירופה[1] מובאת סקירה, על ברית המילה באירופה. הרב אלכסנדר נמדר שליט"א (מגוטבורג שבשוודיה) מספר (שם): בשוודיה התעורר הענין בעקבות ברית שערכו לילד מוסלמי בן חמש והילד מת. היות ובשוודיה העיסוק בעניני הומניזם, ביטחונו של האזרח וכדומה הוא רב – עד כדי אובססיה, החליטו שיש לעשות מעשה בכדי לעצור את ה"אנרכיה" השוררת בתחום זה של הברית-מילה. ובעקבות זאת חוקקו חוק בענין זה.

אמנם, לעת עתה החוק מחייב רק לעשות משיחה לפני הברית, ועריכת בדיקה, ונוכחות של רופא בעת עריכת הברית. אך הבעיה רק בראשיתה.  

לסיכום הוא מביא את המעשה בגמרא[2] שפעם אחת גזרה מלכות רומי גזרה על ישראל שלא ימולו את בניהם. מה עשה יהודה בן שמוע וחביריו? הלכו ונטלו עצה ממטרוניתא אחת (=אשה אצילה רומאית) שכל גדולי רומי היו מצויין אצלה. אמרה להם ליהודה בן שמוע וחבריו: בואו והפגינו וצעקו בשווקים וברחובות בלילה. ומפרשים שהטעם שיעצה להם להפגין בלילה, הוא מפני שהצעקה והבכייה נשמעת אז יותר. הלכו והפגינו בלילה ואמרו: אי שמים (=למען ה') וכי לא אחיכם אנחנו? וכי לא בני אב אחד אנחנו (=יעקב אבי האומה הישראלית, ועשו אבי האומה הרומאית אחים היו)? וכי לא בני אם אחת אנחנו (=רבקה)? במה נשתנינו מכל אומה ולשון אחרת תחת ממשלתכם שאתם גוזרין עלינו גזירות קשות? ובעקבות אותה הפגנה ביטלום הרומאים לאותן גזירות ואותו היום כח באדר עשאוהו החכמים יום טוב.

מציע הרב נמדר: עלינו לצאת מיד, באופן דיפלומטי כמובן, ולהבהיר לכולם שאנו מבינים היטב את המצב, ושלא תיתכן כל פגיעה בענין זה. הדבר נוגע לעיקרי הדת לזהותנו, וזוהי הברית בין עם ישראל להקב"ה.

יש לציין גם לספר ברית כרותה לשפתים (הוצאת המחבר, ברוקלין תשנ"א) שכתב המוהל הרב יונתן בנימין גאלדבערגער העוסק כולו בענין מציצה בפה. ושומר מצוה לא ידע דבר רע וימשיכו לקיים מצוה גדולה זו בזמן הזה בשמחה ובטוב לבב בכל פרטיה ודקדוקיה כמו שקיימו אותם אבותינו ורבותינו בימים ההם.

ב. בענין תרופות עם תערובת חמץ בפסח (עמ' 77) – יש להוסיף שחולה הלוקח תרופות שיש בהם חשש חמץ, ימכרם לגוי קודם הפסח, ויניחם במקום מכירת החמץ. וכשצריך לקחתם בפסח, יכוין לא לזכות בזה, ויוציא רק את הכמות הנדרשת לעכשיו. ואם הוא קונה אותם בבית מרקחת בפסח עצמו, צריך לומר בפיו שהוא מתכוין לא לזכות בהם כלל, ויביאם לביתו ויניחם במקום מוצנע[3]. ואם יכול לשלם עבור התרופה רק אחר הפסח מוטב, כי אז יהיה מותר לו להשתמש במה שנשאר גם לאחר הפסח. ומכל מקום יניח את החמץ במקום מוצנע, ומשם יקח כל פעם לפי הצורך[4]. ועדיף לקנות את התרופות בבית מרקחת של נכרי, והטעם הוא משום שתערובת חמץ נפסל אצל נכרי ודומה לחרכו קודם זמנו[5]. במאמרו הנ"ל לא עסק הרב אברהם דורי שליט"א בשאלת התרופות ההומיאופטיות בפסח. שאלה זו נוגעת לענין אלכוהול, שכן לצורך הכנתם של התרופות ההומיאופטיות משתמשים באלכוהול בדרגות מיהול שונות. בשו"ת מנחת יצחק[6] כתב: שתרופות הומיאופטיות המיוצרות בארץ ישראל, שבה אין משתמשים באלכוהול חמץ – הרי הן מותרות. ואילו בחוץ לארץ, ששם משתמשים באלכוהול שהוא חמץ הרי הן אסורות. אלא אם כן נתברר באופן מוסמך, שבתערובת האחרונה היה בה שיעור ביטול לבטל את חלק האלכוהול של חמץ, ונתבטל קודם הפסח[7].

ג. בענין זריקת אפידורל בלידה (עמ' 113) – יש לציין גם לשו"ת משנה הלכות[8] בתשובה למחותנו כ"ק האדמו"ר ה'פני מנחם' מגור זצ"ל דן אם מותר להכניס עצמו לסכנה במקום יסורים כאמור התשובה עוסקת במתן זריקת אפידורל לנשים.

וכתב[9]: "...כיון דרובא דעלמא עושין וסומכין על זה הרי הוא בכלל שומר פתאים ה' ולכן בחול יש לסמוך על זה ובפרט ליש לה מכאובים גדולים ובמקום ליתן הרדמה בכל הגוף שג"כ לא יצא מגדר סכנה אחד מיני עשרת אלפים ואולי הרדמה עוד סכנה יותר גדולה באחוזים מזריקה כזו וודאי מי שאפשר בלי כל רק לסבול קצת יסורים מה שנתקללה בה תסבול אבל מה נעשה לאחותנו שאינה יכולה לסבול".

ומסכם (בד"ה ומיהו) "...ודאי נשים שיכולות לסבול קצת ואין אצלם גדר של סכנה וכיוצא בו ורוצות לסבול קצת ולא להיות בכלל פתאים, אין להם איסור ואדרבה תבא אליהם ברכה. ...וכ"ש שזה חלק מהצלה מכאבים ואפשר לפעמים אפילו הצלת נפשות הנני מסכים עם מעכ"ג שאם צריכים גם בשבת מותר".

וכן פסק הרה"ג יצחק זילברשטיין שליט"א בספרו תורת היולדת[10]: "מותר להזריק ליולדת תרופות לשיכוך כאבים (כגון פטידין וכדומה), מאחר ואין בכך מלאכה דאורייתא (פרט לזריקה תוך ורידית). ואם כבר הופיע אחד מג' סימני הלידה, מותר לחלל שבת כדי להביאם, דהוא בכלל פקוח נפש, וחז"ל הזהירו שיש להרגיע את היולדת, שאפילו להדליק נר ליולדת סומא מותר כדי ליישב דעתה. ישנן זריקות הניתנות לתוך חוט השדרה המשתיקות לגמרי את הכאבים (ואין לעשותן כי אם ע"י רופא מומחה) ומותר להזריק אותם גם בשבת".

הרב יצחק יהודה רוזן 

 

 

 



1.   תפארת אירופה ח"א, הוצאת מרכז רבני אירופה, תשס"ב עמ' 138-141.

2.    ראש השנה יט, א.

3.   שו"ע סי' תנ סקי"ח.

4.    נשמת אברהם או"ח סי' תנ סק"א בשם הגרש"ז אויערבאך.

5.    שו"ת שערי דעה ח"ב סי' לז. שו"ת יחוה דעת ח"ב סי' ס.

6.   שו"ת מנחת יצחק ח"ח סי' סח.

7.    אנציקלופדיה הלכתית רפואית ח"ג עמ' 501.

8.    שו"ת משנה הלכותמהדורא תניינא ח"ד חו"מ סי' רסו.

9.   שם, עמ' שפב ד"ה ולכן.

10. פל"ד [מלאכות הנעשות בלידה] סעי' ח.

השתלת שחלות ואשכים

ד"ר חנה קטן

שלומי רֵייסקין

השתלת שחלות ואשכים

ראשי פרקים:

א.   הקדמה

      שימור פריון באשה

– ממאירויות בילדות

– ממאירויות בגיל הפריון

– שיטות קיימות לשימור פריון עתידי באשה

1. הפריה חוץ-גופית והקפאת עוברים

2. הקפאת ביציות לא מופרות

3. הקפאת ביציות לא בשלות והבשלתן במעבדה

4. הקפאה והשתלת שחלה

5. השתלת רקמת שחלה בבית השחי

6. השתלת שחלה שלמה

7. תרומת ביצית

שימור פריון בגבר

– שימור זרע בגבר

– השתלת רקמת אשך

– הקפאת רקמת אשך

ב.   הגדרת בעיות הלכתיות אפשריות

ג.    פירוט השאלות

      1. קביעת הורות וענין פרו ורבו

      2. סירוס

      3. הסיכונים שבהשתלה

      4. חובת הצלת יכולת פוריות הזולת

      5. כהן תורם ונתרם

      6. פדיון בכור וירושתו

      7. פסולי חיתון וענייני עריות

      8. עילה לגירושין

ד.   סיכום

     

א. הקדמה

כ-2% מכל הממאירויות מתרחשות בזמן ינקות וילדות– כ-8,500 מקרים חדשים בשנה בארה"ב בלבד.

ההתקדמות הרבה במחקר של תרופות לטפול במחלת הסרטן גרמה לשיפור ניכר בשיעור ההחלמה ממספר מחלות ממאירות, באוכלוסיית החולים הצעירה. שיטות הטיפול הן שונות, וביניהן טיפול בקרינה, כימותרפיה במינון גבוה, ניתוחים, השתלת לשד עצם וכן שלוב של חלק מן הנ"ל. אחת מן התוצאות הנלוות לטיפול התוקפני היא עקרות בעקבות אובדן תיפקוד השחלה או האשך. נושא זה עולה בשנים האחרונות עקב שיעור ההחלמה הגבוה מחד, וגילם הצעיר של המטופלים מאידך. הוצעו מספר דרכים על מנת לנסות ולמנוע מראש את בעיית העקרות באוכלוסייה זו: שיטות אלו נועדו לשמר תאי רבייה או עוברים עוד לפני החשיפה לחומרים כימיים או הקרנות במינון גבוה.

כאמור, עקב שיעורי הישרדות גבוהים לאחר טיפול במחלות ממאירות – יש צורך להתייחס לפריון העתידי של בני נוער בעת גילוי מחלה ממארת, ולתת לכך את הדעת לפני החלטה על מתן טפול בקרינה או טפול כמותרפי. מפליא שפעם אחר פעם מתגלים מקרים שהמערכת הרפואית מצד אחד, והמטופל ומשפחתו מצד שני, לא נתנו מספיק את דעתם להיבט זה של הטיפול הרפואי.

שימור פריון באשה

ממאירויות בילדותהגידולים השכיחים בילדות שגורמים לנזק לשחלות עקב כמותרפיה או רדיותרפיה הם:

Wilm’s tumor, neuroblastoma, leukemia, non Hodgkins & Hodgkins lymphoma, Ewing’s sarcoma, rhabdomsarcoma, osteosarcoma

ממאירות בגיל הפריוןדוגמא: כ-5% מסרטני השד מתרחשים מתחת לגיל 40, מביניהם 7% מתחת לגיל 30. חלק מהנשים מחפשות טפול משמר שד ועל כן מתווסף הצורך בהוספת כמותרפיה ורדיותרפיה משלימים במקום כריתת שד שלמה, טפול, שכאמור, מסכן פריון.

אילו שיטות קיימות היום לצורך שימור פריון עתידי באשה?

1. בצוע הפרייה חוץ גופית והקפאת עוברים

שאיבת ביציות מהאשה לאחר גירוי הורמונלי והפרייתן בזרע הבעל, – יצירת עוברים מופרים שמוקפאים בחנקן נוזלי לאורך שנים.

מהן המגבלות של שיטה זו?

א. לא ניתן לבצע זאת בילדה ומבחינה הלכתית גם לא באשה לא נשואה.

ב.   על מנת לבצע הפרייה חוץ גופית יש להמתין עם הטיפול האונקולוגי למשך תקופה של כמה שבועות לפחות על מנת לאפשר גרוי שחלתי, שאיבת ביציות, הפרייתן, והקפאתן ולעתים המתנה זו עלולה לסכן את החולה הזקוקה לטיפול ללא דחייה.

2. הקפאת ביציות בשלות שנשאבו מהשחלה בהפרייה חוץ גופית

שיטה זו יכולה להתאים גם לנשים לא נשואות, אך לא לילדות שאין בשחלותיהן ביציות בשלות. מבחינה טכנית, עדיין אין מספיק נסיון בפרוצדורה ויש חשש מהפרעות כרומוזומליות שעלולות להיווצר מהקפאה והפשרת הביציות עקב פגיעה בכישור ובמעטפת של תא הביציות, שהוא עדין מאוד לכל מניפולציה חיצונית.

3. הקפאת ביציות לא בשלות שנשאבו מהשחלה בהפרייה חוץ גופית והבשלתן במעבדה

שיטה זו היא עדיין בחיתוליה ותהווה אולי פתרון לילדות. מדובר על שאיבת ביציות לא בשלות והבשלתן בתנאי מעבדה, על ידי גירוי של הביציות עם הורמונים וגורמי גדילה שונים, על מנת להפוך אותן לביציות בשלות. גם בשיטה זו עדיין קיימים החששות הנ"ל.

4.  הקפאת והשתלת שחלה

שיטה זו תוארה כבר לפני 150 שנה ללא הצלחה.

כבר בשנת 1863 תוארו נסיונות להשתיל קטעי שחלה לחיות מעבדה, במצבים של חידלון הווסת על מנת לגרום להריון – ללא הצלחה. בשנת 1895 תיאר Robert Morrisהשתלת רקמת שחלה בנשים עם חידלון הווסת עם חזרת הווסת ואף הריון לאחר מכן[1].

שימור הריקמההדבר תואר בחולדות עוד בשנות החמישים אך ללא הוכחה מדעית להצלחה בחידוש המחזור ההורמונלי. בכבשים הוכח כי השתלת רקמת שחלה שהוקפאה והופשרה מכבשים מהם הוצאו השחלות גרמה לחידוש מחזור הוסת, ולהריונות ולידות. 

בבני אדם עדיין אין מספיק נסיון, ואין עדיין הריונות ולידות חי. אולם ידוע כי הזקיקים יכולים לתפקד לאחר הקפאה וזאת על ידי השתלת קטעי שחלה לעכברים חסרי מערכת חיסון וגירוי הזקיקים על ידי הורמונים גונדוטרופים והדגמת צמיחת הזקיקים המושתלים.

החשש בהשתלה חזרה לאשה הוא החשש מנוכחות תאים ממאירים ברקמה המוקפאת, ולכן זה מתאים למחלות בהם אין גרורות שחלתיות. היום, על ידי צביעות היסטוכימיות וסמנים מיוחדים, ניתן לזהות תאי סרטן ברקמה בחלק גדול מהמחלות הממאירות.

ייתכן שבעתיד ניתן יהיה לשתול קטעי שחלה מוקפאים מחוץ לגוף האשה, להפשירם ולגרום לצמיחת הביציות עד להבשלתן בתנאי מבחנה (invitro maturation) ולהפרותן. זוהי דרך אפשרית למנוע העברת תאי שאת ואז ניתן יהיה להשתמש בריקמת השחלה ביתר ביטחון אף במקרים בהם בוצעו הביופסיות בחולות בהן קיים מראש חשש לקיום תאי שאת בריקמה שהוקפאה[2]. אין להתעלם משאלות אתיות סביב הסכמה מדעת של ילדה על בצוע נתוח כה משמעותי.

5.  השתלת רקמת שחלה בבית השחי

דווח על השתלת רקמת שחלה בצורה תת-עורית בבית השחי. ההוכחות לקליטת השתל היו העלמות תסמיני הבלות וחזרת התפקוד ההורמונלי.

6.  השתלת שחלה שלמה

החיסרון העיקרי נובע מהקושי הניתוחי ומכך שקשה להקפיא שחלה שלמה ולשומרה למטרות השתלה בעתיד בניגוד לרקמת שחלה. תוארו מקרים של העברת השחלה לבטן צדדית עליונה למשל, או לאמה – אך נצפתה ירידה בתפקוד השחלתי[3].

א ) השתלת שחלה בכבשים

הקפאת שחלות בכבשים מהווה דגם טוב להשתלה באדם היות ולשחלות של כבשה יש דמיון היסטולוגי (במבנה ובמראה התאי והאנטומי שלהן) לשחלות של בני אדם.

ב –Fertility & Sterilityפורסם מאמר של רבל המדווח על הצלחה בכבשים של הקפאה איטית והפשרה איטית – שהוכחה באמצעות בדיקות הורמונים, שאיבת ביציות, והדמיית MRI שהדגימה אספקת דם טובה בשחלה.

ב ) השתלת שחלה באדם

פורסם לאחרונה ע"י ד"ר שרמן סילבר[4] מאוניברסיטת "סנט-לואיס" שהשתיל שחלה של אשה פוריה בגופה של אחותה התאומה הלוקה באי ספיקה שחלתית מוקדמת. זה המקרה השני בעולם בו השתלת שחלות הסתיים בהריון[5]. ניתן יהיה לנצל שיטות אלו עבור נשים המעוניינות בדחיית הפוריות, אך יש להתייחס להבטים האתיים של הפעולות הנ"ל באינדקציה הזו.

7.  תרומת ביצית

היום, בארצנו, ממתינות אלפי נשים לתרומת ביצית – רובן נשים בגיל המעבר. עקב ההיצע הדל (בהתאם להנחיות הקיימות במשרד הבריאות, כיום הביציות יכולות להילקח רק מנשים העוברות בעצמן טפולי IVF), הוגשה הצעת חוק תרומת ביציות שמטרתו – לאשר תרומת ביצית גם מנשים שאינן עוברות IVF. חוק זה עבר אישור ועדת שרים לענייני חקיקה, עבר גם קריאה ראשונה בכנסת אך טרם הושלמה החקיקה.

החסרון הגדול: שמוש בחומר גנטי מאשה אחרת ושאלת קביעת האמהות המתלוות לכך.

שימור פריון הגבר

אופציות שימור זרע בגבר

עקב שעורי ההישרדות הגבוהים בזכרים שעברו סרטן בילדותם – יש צורך להתייחס לפריון העתידי כבר בזמן תכנון הטפול. איכות הזרע לאחר הטפול תלויה במספר גורמים: נתוני הזרע הראשוניים, סוג הסרטן, סוג הטפול הכימותרפי או הרדיותרפי – כולל מינון ומספר מחזורי טפול.

לילדים לפני גיל ההתבגרות– האופציות היחידות הקיימות הן ביופסיות אשך לשם הבשלת זרע בתנאי מעבדה בעתיד או שימור אשך שלם לשם השתלתו בעתיד[8].

המודל של השתלת רקמת אשך (לפני גיל ההתבגרות)

אפשרות ראשונה – נטילת רקמת אשך המכילה ספרמטגוניה וספרמטידים ראשוניים והבשלה בתנאי מעבדה עד לשלב של תאי זרע בשלים ובצוע הפריה חוץ גופית ומיקרומניפולציה.

אפשרות שנייה – נטילת רקמת אשך והזרקתה לעכברים נטולי מערכת חיסון והבשלת הזרע עד שלב של תאי זרע בשלים ובהמשך בצוע הפרייה חוץ גופית ומיקרומניפולציה (אגב, במודל זה ניתן לבחון את הסיכון לממאירות מהחזרת הרקמה לעכבר – באם יתפתח סרטן אם לאו)[9].

הקפאת רקמת אשך

הקפאה של רקמת אשך בבנים לפני ההתבגרות לפני כמותרפיה או רדיותרפיה היא אופציה חשובה לשמור פריון. שיטות ההקפאה דומות לשיטות שהן בשמוש בגברים עם מעוט תאי זרע שעוברים ביופסיה ומיקרומניפולציה. תאי זרע בלתי בשלים ניתנים לבדוד ולהקפאה כתרחיף תאים אך חסר נסיון קליני בבני אדם. השתלה חזרה לאשך של תאים שהוקפאו והופשרו לאחר טפול בסרטן יכולה אולי להביא לחידוש יצירת הזרע. בעכברים – השתלת רקמת אשך טריה ולא קפואה – הביאה ללידות חי. באדם טרם דווח על לידות, והשיטה לא ישימה בינתיים. בנוסף, יש בעיות טכניות וכן שאלות אתיות – כמו שאלת ההסכמה המודעת של ילד לנטילת רקמת אשך[10].

ב. הגדרת בעיות הלכתיות אפשריות

להלן גורמים שיש לבחון, לענ"ד, בנוגע להשלכות ההלכתיות של השתלות אלו:

1.   עצם מעשה ההשתלה (למשל: הסיכונים, איסור סירוס התורמת/התורם, וכו'). יהיו הבדלים בין השתלת רקמה או איבר שלם

2.   שייכות השתל לתורם או למושתל, ייחוס וקביעת הורות, ושאלות הלכתיות נלוות

3.   החשבת המעשה, או אי-החשבתו, כנתינת "מום" בגוף האדם; או לחילופין – השלמת מום וחסרון על ידי השתלה זו, או אי-השלמתו

4.   השפעת ההשתלה על קיום המצוות:

      א. מעמד מחודש, או אינו מחודש, בהולדת וולדות אחר השתלה זו

      ב. מצוות "פְּרוּ וּרְבוּ" ומצוות "לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ"[11]

5.  השפעת ההשתלה על חיי אחרים

ג. פירוט השאלות

1. קביעת הורות (של האם והאב) וענין פרו ורבו

רבות נכתב אודות האספקט ההלכתי של השתלת עוברים ופונדקאות, וקביעת האמהות בנדון זה[12]. השוני הבולט בנושא השתלת שחלות הוא בכך שהביצית לא נלקחת מתורמת חיצונית, בעת ההפריה השחלה כבר נמצאת בגוף המושתלת, והביצית המופרית הגיעה בדרך הטבע מגופה. השאלה היא, האם למושתלת יש הורות מוחלטת ובעלות בלעדית על הולד, שכן: א) השחלה נקלטה בגופה ושוכנת בה, ב) הביצית הופרתה בגופה ג) היא תהרה ותלד את הולד; או מאידך, האם כוחה של תורמת-השחלה גדול, בשל היותה האם הגנטית? או שמא נאמר כי ישנן שתי אמהות? גם בעניין השתלת אשכים תתעורר שאלה בעניין קביעת האבהות (מלבד עניין ההריון והלידה, כמובן, שאינה קיימת בזכר).

שאלת ההורות תגרור אחריה שאלות נלוות הקשורות לייחוס, כגון: ירושת האב או אף ירושת האם (אם התורמת או המושתלת היא בת יחידה, והיא יורשת את נחלת אביה, והשאלה תהיה האם הולד יכול לרשת אותה); שיוך לשבט התורם או הנתרם, וכיו"ב[13]. כמו כן, כאשר אדם עבר השתלת אשכים, מי מקיים את מצוות פרו ורבו: התורם, המושתל, או שניהם יחדיו?[14]

בעניין שאלת ההורות – נראה כי הדעות חלוקות בעניין. רוב המתייחסים לעניין ענו כי המושתלת היא האם היחידה.  בעל שו"ת אבן יקרה[15], כותב כי "הולד הוא בן של השני'[ה] לכל דבר". הוא לומד זאת מן הגמרא בסוטה (מג ע"ב), מסוגיית "ילדה שסיבכה בזקנה". הגמרא שם עוסקת בדיני ערלה, ובהרכבת ענף מנטיעה צעירה של עורלה על גזע שאין לו דין ערלה. השאלה היא איזה דין יש לפירות הענף המושתל. הפירות הם צאצאי ענף הערלה, אבל הענף מורכב ("מושתל") על הגזע הזקן שאיננו ערלה. ר' אבהו אומר בגמרא שם כי "בטלה ילדה בזקנה, ואין בה דין עורלה", ואם כן פירות הילדה מתייחסים ל"זקנה", (למשותל) ולא לענף (האיבר) המושתל.

גם ר' צבי הירש פרידלינג, בירחון "הבאר" משנת תרצ"א, כתב כי הולד הוא תוצר של המושתלת, וללא החיות והגוף של המושתלת – השחלה היא חתיכת בשר בלבד[16]. הרב פרידלינג המשיל את העניין לעופות הגדלים באילנות (שו"ע יו"ד, פד, טו), הנחשבים שרץ משום האילן המוציא את האפרוחים, אף שהם באים מזרע העופות. גם ר' יצחק העניך שפראן כי האשה היולדת היא אם הילד, בגליון אדר תרצ"ב[17].

בניגוד לשיטות הנ"ל, הרי שר' חנוך העניך טשארנאטשפקי (בירחון הנ"ל, כסלו תרצ"ב) כותב כי יתכן שיש כאן שתי אמהות. להלן דבריו[18]:"וע"ד [ועל דבר] השאלה הביולוגית משפטית... לענין ההמצאה החדשה לפקוד העקרות באופן שחותכים השלל ביצים מאשה בעלת בנים ומחברים אותו בחדרי בטן העקרה וכו' נראה לי להעיר מש"ס ב"מ ד"ך: שטף נהר זיתיו ונכנס לתוך שדה חבירו זה אומר זיתי גדלו וזה אומר ארצי גדלו יחלוקו, וא"כ ה"נ בנ"ד [ואם כן הכי נמי בנדון דידן] הוא הדין דהמשנה הנ"ל, ואם כן יש לומר דיש גם להאם הראשונה טענה וחלק להילד ועל פי זה יתעורר החששית (!) שחששו האחרונים לזה".

מכל מקום, כל ההתייחסויות הללו היו להלכה ולא למעשה[19],ועל גדולי דורנו מוטלת עבודת הבירור הן להלכה והן למעשה.


2. סירוס

איסור סירוס אצל גברים ונשים כבר נדון בהרחבה בגיליונות "אסיא"[20], בנוסף לבעיות של פסולי חיתון הנובעים מפגיעה בכלי ההולדה. ברם, הדבר מוסכם על כל הפוסקים שאיסור סירוס חל רק כאשר העיקור הוא קבוע, ולא כאשר הוא זמני והפיך. גם בגבר, פגיעה הפיכה בדרכי הזרע יוצרת רק מצב זמני של פצוע דכא, ואם התרפאו דרכי הזרע ונסתמו נקבי הפגיעה – חוזר הנפגע לאחר הריפוי להיות כשר לבוא בקהל[21].

כאשר מדובר על הוצאת שחלות מאישה אחת לצורך אישה אחרת, יש לברר האם יש כאן מעשה סירוס אצל התורמת. כמו כן, אם המושתלת איננה חייבת להוציא את שחלותיה הפגומות בעקבות מחלה, עלולה להתעורר גם לגביה שאלת הסירוס בהוצאת שחלותיה (אף שמדובר בשחלות פגומות) לצורך השתלת שחלות חדשות ופוריות. עם כל זאת, שאלת המושתלת תקטן בשל העובדה שההשתלה נעשית לצורך פוריות. בנוסף לכך – זהו מצב זמני, וסוף כל סוף שחלות חדשות ייקלטו אצלה, ולכן גם לדעת מיעוט הפוסקים הסוברים שגם באשה יש דין פ"ד, היא תשוב לכשרותה. מלבד כך, אם מדובר בהשתלת רקמת שחלה גרידא, ייתכן ששאלות אלו כלל לא יתעוררו, על אחת כמה וכמה אם מדובר בהשתלה-עצמית (Autotransplant).

בעניין סירוס התורמת כבר נשאל ר' בנימין אריה הכהן וייס בשו"ת אבן יקרה, וזה לשונו: "...ע"ד [על דבר] התחבולה אשר המציאו הרופאים לחתוך כלי ההולדה מאשה חי' ולחברם בגוף אשה עקרה ועי"כ [ועל ידי כך] תהי' מוכשרת להוליד, ושאל חוו"ד להלכה מי היא אם הילד אשר יולד ע"י תחבולה זו, הראשונה או השני', וכמה נ"מ לענין דינא"[22]. וענה שם:

"בקצרה הנני משיב מפני הכבוד, כי אנכי רחוק לבי להאמין לקול השמועה הזאת. אך אם בכ"ז יתאמתו הדברים, הנה לכתחלה בודאי אסור לעשות כן אף אם לא יהי' סכנה בדבר, מטעם סירוס האשה הראשונה, שגם סירוס האשה אסור עכ"פ [על כל פנים] מדרבנן ולדעת קצת [הגר"א] באיסור עשה".

כלומר, יש בדבריו שתי נקודות:

א.   אסור לקחת מן התורמת שכן יש בכך איסור סירוס מדרבנן או איסור עשה דאורייתא.

ב.   אם עשו – הוולד הוא הבן של השנייה.

ברם, כבר היה מי שפקפק בנוגע למשמעות תשובה זו לעניין השתלת שחלה, שכן לא ברור מה ידע וסבר הרב הפוסק  הנ"ל אודות פרטי התהליך. יתכן מאוד כי סבר שמדובר בהוצאת כל איברי ההולדה, אף החיצוניים, והשתלתם מחדש, ולו ידע כי מדובר על הוצאת רק חלק בלבד – לא היה סובר שיש בכך סירוס[23].

3. הסיכונים שבהשתלה

האם מותר לאדם להכניס עצמו בסכנה של השתלה של אשכים ושחלות לצורך פריון? בשו"ת שבות יעקב[24] ובספר אחיעזר[25]נפסק כי מותר לעבור ניתוח או לקבל תרופה מסוכנת כאשר יש תקוה להתרפא, גם אם לרוב טפול כזה אינו מצליח ועלול לקצר את החיים. ברם, בעניין השתלה לצורך פוריות אין מדובר בסכנת חיים, אלא בשיפור משמעותי של איכות החיים, קרי: היכולת להוליד ולדות[26].יתירה מכך, מדובר בטיפול שאולי אפשר את קיום מצוות פריה ורביה, שבגינה התירה איסורים רבים. מכל מקום, אין למעט בשיפור זה של איכות החיים, שכן ידוע מאמרו של ריב"ל בגמרא: "...כל אדם שאין לו בנים חשוב כמת, שנאמר 'הָבָה-לִּי בָנִים, וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי'[27]"[28].אם כן, השתלה זו משנה את האדם ממעמד "חשוב כמת" למעמד "חי" מן המניין, ובמידה מסוימת יש פה הצלה ממוות לחיים[29].

4. החיוב על האדם להציל את יכולת הפוריות של חברו

הפוסקים דנו בשאלת הרשות, המצווה או החיוב על האדם לתרום איבר לצורך חבירו, כאשר יש בכך הצלת חיים[30]. בעניין השתלת שחלות ואשכים, השאלה תהיה האם על האדם מוטל החיוב להציל את פריון חבירו, בייחוד כאשר אינו מזיק לפריון שלו. בד בבד עולה השאלה האם יש איסור הנאה מן המת כאשר אין מדובר בתורם חי[31].

5. כהן תורם ונתרם

א. וקדשתו

האם יש איסור על כהן לתרום אשך, משום מצוות "וקדשתו"[32]? מצווה זו גם מתייחסת לשאר עם ישראל, המצווים לדאוג על שמירת כשירותו של הכהן לעבוד במקדש.

ב. בעל מום

התורה אומרת כי בעל מום פסול מלהקריב קרבן בבית המקדש: "כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ"[33], "...אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ. כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת-אִשֵּׁי ה' מוּם בּוֹ אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב"[34].  אם כהן הוא בעל מום באשך, כלומר: יש לו אשך פגום או חסר, והכהן הנ"ל עבר כעת השתלת אשך – האם השתלה זו משלימה מום זה ומכשירה אותו להקרבת קרבן? או מאידך – האם העובדה שכהן עבר ניתוח להסרת אשך, והשתלה מחדש של אשך אחר, פוגמת בו עד שמעתה יחשב כבעל מום?

ב"ניב המורה", דן ר' אהרן קמינצקי בהשתלת אברים בכהנים[35], וכותב שלפי שיטת רש"י במסכת נזיר[36], אם נקטע לכהן אבר יש להתיר החזרת והשתלת אבר זה באמצעות ניתוח. הרב קמינצקי מוסיף כי יש לחקור אם הכהן כשר לעבוד בבית המקדש, ולכאורה יש לומר על פי רש"י שם שאינו בעל מום. ברם, "אם השתילו לו איבר של מישהו אחר – בזה פשטות הוא נחשב בעל מום, דהוא חסר אבר, רק הדביקו לו אבר של מישהו אחר". לעניות דעתי, לא מובן מדוע מסקנה זאת הכרחית, ומדוע "פשטות הוא" לומר שאיבר של אדם אחר אינו משלימו. ניחא, אם האיבר אינו מחובר היטב אסתטית, והדבר נראה מגונה בעיני בני אדם, או אם מימדי האיבר שונים ובולטים בין שאר האברים לגריעותא; אך אם האבר אינו ניכר כשונה (בפרט בנדון דידן כאשר מדובר באיברים פנימיים) – מדוע שלא יחשב כשלו ממש, כאשר כלי הדם מחוברים, והאיבר חי ממש[37] בגופו שלו?[38]

6. פדיון בכור וירושתו

כאשר נולד לאדם בן בכור, יש לפדותו לאחר שלושים יום, על ידי נתינת שווי חמישה שקלים בשקל הקודש לכהן. דבר זה נלמד מן הפסוקים הבאים: 

"קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא"[39], "...וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה"[40], "וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה"[41],"כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל בָּשָׂר... בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה יִהְיֶה לָּךְ אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם... וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא"[42].

בכור זה שיש לפדותו הוא בכור לאמו, כלומר: אם הוא הבן הראשון של האם יש לפדותו, אחרת – אין צורך לפדותו. וכך כותב הרמב"ם[43]: "מצוותעשה לפדות כל איש מישראל בנו שהוא בכור לאמו הישראלית, שנאמר 'כל פטר רחם לי'[44],ונאמר 'אך פדה תפדה את בכור האדם'[45]".

דין נוסף קיים בבן שהוא בכור לאביו, כלומר: בנו הראשון של אביו – הוא יורש כפליים מאחיו בנכסי אביו, כדברי הכתוב: "...כי את הבכֹר... יכיר לתת לו פי שנים בכל אשרימצא לו כי הוא ראשית אֹנו לו משפט הבכֹרה"[46]. אם כן, עניין פדיון בכור – תלוי בהיותו בכור לאמו, ועניין ירושת בכור – תלוי בהיותו בכור לאביו.

דין בכור עלול להעלות בפנינו את השאלה הבאה: לאשה יש ילדים, לאחר זמן עלה הצורך ונעשתה בה השתלת שחלות, שלאחריה הרתה וילדה בן. האם בן זה יחשב כבכור לאמו, שכן "פנים חדשות באו לכאן" וזוהי פוריות שחודשה באופן לא-טבעי, ולא באה לעולם עד עתה? כלומר: עד עתה ילדה עם שחלותיה הטבעיות, ועתה, לאחר שעלתה בעיה מסוימת שהיתה עלולה לגרום לחוסר-פריון התבצעה השתלה, וניתן לומר שזוהי "סידרה חדשה" של ילדים, שבן זה הוא בכור בה. שאלה זו עלולה לעלות אף אם מדובר במקרה בו לקחו רקמה משחלותיה שלה-עצמה לפני טיפול כימותרפי, והשתילו בה לאחר זמן, שכן מכל מקום "פנים חדשות באו לכאן". שאלה זו תלויה בשאלה האם מצב של חוסר פריון ואתחול מחדש מהווה הפסק לצורך "פטר רחם", או שמא כיון שכבר היתה לידה מרחם זה – אין יכולת לוולד אחר להיות פטר רחם, כי הוא אינו הראשון היוצא מן הרחם פיזית?[47]

שאלה דומה עלולה להתעורר לעניין ירושת בכור, כאשר התבצעה באביו השתלת אשכים. האם בנו הנולד לאחר ההשתלה נחשב כבכור לאביו, אף אם היו לאביו ילדים אחרים טרם ההשתלה, משום ש"פנים חדשות באו לכאן"[48], או שמא אין השתלה זו גורמת לדין בכור מחודש? אם התשובה תהיה חיובית, כלומר: בן חדש זה הוא בכור לאביו, המשמעות תהיה שייתכן מצב בו יהיו שני בכורות הנוטלים פי שניים.

7. פסולי חיתון ועניני עריות

א. ולד הערווה קרבת משפחה בין תורם ומושתל

מה יהיה דין הולד שנוצר מהשתלות קרובים זה לזה לעניין ממזרות (כגון: תרומת בן ואב, שני אחים, שתי אחיות, אם ובת), ומה דינו לגבי נישואיו לקרובות (או נישואיה לקרובי) התורם או התורמת, שאינם אסורים עליו (כגון: נישואי תורם לבת אחיו המושתל)? יתירה מכך, האם יש איסור על הבעל לבוא על אשתו בשל השתלה מקרובים? לגבי איסור ביאה של הבעל – הרי לכאורה אין כאן מעשה ביאה על קרובות, ור' יצחק אייזיק ליעבעס ענה שאין כאן "בית מיחוש לעבור באיסור ערוה באם אשתו שתלה לקרבה אברי הולדה מאיסורי ערוה או מפסולי כהונה...", אך גם הוא כותב שדברים אלו הם להלכה ולא למעשה, ודורשים בירור רציני[49]. לעניין ממזרות אפשרית לולד יש הסוברים[50] שאם אשת איש נתעברה באמבטי מזרע של אדם שאינו בעלה – הולד ממזר, אף שאין כאן ביאת איסור. זאת, משום שלשיטתם התורה לא יצרה ממזרות משום הנאת הביאה, אלא אף ללא ביאה כלל הולד ממזר[51]. אם כן, גם בענייננו, אף שאין ביאת איסור (ואך לא תיתכן יצירת ולד בדרך הטבע בין אב ובנו, שתי אחיות, וכיו"ב), יתכן כי הולד ממזר; אך יש לבחון האם גם אז התורה אוסרת יצירת ולד בתרומת חומר גנטי שעדיין לא יצר את הזרע, או שמא תרומה שמקדימה שלב זה איננה יכולה ליצור איסורים.

ב. הכשר ממזרים ופסולי חיתון

שאלה מעניינת העלולה להתעורר, בעקבות קביעת ההורות, היא שאלת הכשרת צאצא עתידי של הפסול לבוא בקהל על ידי תרומה מאדם כשר. למשל: ממזר או ממזרת שאינם יכולים להוליד כעת, וקיבלו השתלת רקמה מאת תורם זר, והתורם כשר לבוא בקהל. עתה הממזר או ממזרת יכולים ללדת. אחרי שנה נולד ילד. האם הולד ממזר? השאלה תתכן גם לכיוון הנגדי – יהודי כשר שאינו מוליד מקבל השתלה מממזר, האם הולד שיולד לו (או לה) כשר או פסול?

השיקולים להכשרת בן לפסולים-מושתלים: 1. לפני ההשתלה הפסולים לא יכלו להוליד, ויכולת ההולדה "אותחלה" על ידי כשרים לבוא בקהל, ומחמתם היא באה מלכתחילה[52]. 2. ייחוס ההורות לתורם/נתרם יהווה שיקול נוסף בעניין זה – אם יש ייחוס לתורם – הרי יש פה זיקה לכשר לבוא בקהל, והשאלה היא אם זיקה זו (אם ישנה) מסייעת להכשיר. 3. מדובר בפועל ב"זה וזה גורם", והשאלה תהיה האם כלל זה שייך לאיסורי עריות, והאם יפסק ש"זה וזה גורם מותר"[53].

ג. ייבום

להלן מקרה תיאורטי בנוגע לייבום: ראובן ושמעון אחים. ראובן נושא את רחל לאשה. שמעון תורם רקמה או אשך ללוי. ראובן מת ללא בנים, וגם שמעון נפטר. האם ללוי יש זיקת ייבום לרחל, שכן ההשתלה מגופו של שמעון אחי-בעלה מאפשרת ללוי להוליד?

לכאורה הדבר תלוי בשאלת הייחוס – האם לולד יש ייחוס לתורם, והאם לתורם יש חלק בולד. אם אכן שמעון (התורם) יחשב כאביו של תינוק עתידי-פוטנציאלי – הרי יוכל לוי (המושתל) "להקים שם המת" (ראובן) על-ידי הולדת ילד עם רחל. אם הדבר נכון, הרי שיש צורך בייבום או חליצה מצד לוי.

מאידך – התורה אומרת "כי ישבו אחים יחדיו"[54], ולוי זה אינו אחיו של ראובן ולא ישב עמו יחדיו מעולם, אלא הוא "איש זר". ניתן עוד לומר כי השתלה זו "לא באה לעולם" באותו זמן כלל, והוא חידוש שלא היה קיים בזמן נישואי ראובן ורחל. לפי זה , אולי אין צורך בייבום או חליצה.

8. עילה לגירושין

האם בעלה של התורמת או של המושתלת יכול לתבוע לגרש את אשתו בשל השתלה זו? לגבי הזרעה מלאכותית שהתבצעה ללא ידיעת הבעל כתב ה"ציץ אליעזר"[55] שיש לחייב את האשה לקבל גט פיטורין, כאשר אחת מן הסיבות לכך הוא שהיא "עוברת על דת משה ויהודית". יתירה מכך, יתכן כי האשה איבדה את כתובתה אף אם לא היתה התראה, ויש סברא שנאסרה על ידי כך [על ידי ההזרעה המלאכותית] על בעלה.

ד. סיכום

בדפים אלו הועלו שאלות בסיסיות המתעוררות בעקבות השתלות שחלות ואשכים, במטרה להעלות את הנושא לדיון, ועל מנת שמורי ההוראה המובהקים יתנו דעתם לברר את העניין.

ויהי רצון שדברים אלו יהיו הלכה ולא למעשה, כי לא יהיה בהם צורך, וכל בני ובנות ישראל יזכו להיגאל במהרה, כדברי הנביא:

"מִי שָׁמַע כָּזֹאת מִי רָאָה כָּאֵלֶּה הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד

                אִם יִוָּלֵד גּוֹי פַּעַם אֶחָת כִּי חָלָה גַּם יָלְדָה צִיּוֹן אֶת בָּנֶיהָ"[56].



1.   Davidson HS. 1912 Transplantation of the ovary in the human being: record of three cases. Edinburgh Medical Journal 3 441-449; Morris RT. The Ovarian Graft. New York Medical Journal, 1895; 62: 436.

 

2.     Follow-up of ovarian function post-chemotherapy following ovarian cryopreservation and transplantation. Hum Reprod. 2005 Aug 19;

דרור מאירוב, "הקפאת והשתלת ריקמת שחלה כדרך לשימור פוריות האשה, "הרפואה" 134 (6):464-461, 1998

3.    Ovarian transplant raises hope for women facing cancer treatment. BMJ. 1999 Oct 2;319(7214):871; Mhatre P., Mhatre J., Magotra R., Ovarian transplant: a new frontier. Transplant Proc. 2005 Mar;37(2):1396-1398.

4.    Silber SJ et al. Ovarian transplantation between monozygotic twins discordant for premature ovarian failure. : New England Journal of Medicine 2005 Jul 7;353(1):58-63.

5.   Oktay K., Karlikaya G., Ovarian Function after Transplantation of Frozen, Banked Autologous Ovarian Tissue, New England Journal of Medicine 2000; 342:1919, Jun 22, 2000.

6.    Hallak J, Kolettis PN, Sekhon VS, Thomas AJ Jr, Agarwal A., Sperm cryopreservation in patients with testicular cancer. Urology. 1999 Nov;54(5):894-899.

7.    על שאלה ההיתר לרווק להוציא זרע לצורכי פוריות עתידית ראה ספר אסיא ז, שער ד' פוריות הגבר, עמ' 279-303.            -- העורך.

8.   ראה:                                                                                                            

      Radford J, Shalet S, Lieberman B., Fertility after treatment for cancer. Questions remain over ways of preserving ovarian and testicular tissue. BMJ. 1999 Oct 9;319(7215):935-936;Haviland TN, Parish LC. An early 20th-century testicular transplant. Trans Stud Coll Physicians Phila. 1971 Apr;38(4):231-234; Silber SJ, Rodriguez-Rigau LJ. Pregnancy after testicular transplant:importance of treating the couple. Fertil Steril. 1980 Apr;33(4):454-455.

10.Tesarik J, Mendoza C, Greco E., In-vitro maturation of immature human male germ cells. Mol Cell Endocrinol. 2000 Aug 15;166(1):45-50.

[11].  על פי ישעיהו מה, יח: "כִּי כֹה אָמַר ה'... יֹצֵר הָאָרֶץ וְעֹשָׂהּ הוּא כוֹנְנָהּ לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ...".

12.            ראה: הרב בנימין אריה הכהן ווייס, שו"ת אבן יקרה, מהדורה תליתא (דראהאביטש, תרע"ג) סי' כט, הובא בספר אסיא ח עמ' 152; הרב ז"נ גולדברג, "יחס אמהות בהשתלת עובר מאם אחרת", תחומין ה (תשד"מ), עמ' 248; הרב א"י כלאב, "מיהי אימו של היילוד", תחומין ה (תשד"מ), עמ' 260; קביעת אמהות, תחומין ה (תשד"מ), עמ' 268; הרב ע' ביק, "יחס אמהות בהשתלת עוברים", תחומין ז (תשמ"ו), עמ' 266; הרב זלמן נחמיה גולדברג, "תקלות העלולות לצמוח מהשתלת עוברים", תחומין י (תשמ"ט) עמ' 278; הרב י' אריאל, "הפריה מלאכותית ופונדקאות", תחומין טז (תשנ"ו) עמ' 171; איתמר ורהפטיג, "תוקפו של הסכם להפריה חוץ גופית", תחומין טז (תשנ"ו) עמ' 181; הרב י' בן מאיר, "הורות משפטית וגנטית בהלכה", אסיא ח, עמ' 73;. ד"ר אברהם שטינברג, ח"ב, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, ירושלים: מכון שלזינגר, תשנ"ד, ערך הפרייה מלאכותית; נשמת אברהם (מה"ת) חלק ג' (אבהע"ז) סי' א' ס"ק ו, 9-16, עמ' ל-לט.

[13]. ראה: הרב ד"ר מרדכי הלפרין, "תרומת חומר גנטי וטיפולים חדישים בעקרות", מתוך הכינוס השנתי הראשון לרבנים ולרופאים בנושא: גינקולוגיה, פוריות ויילודים לאור ההלכה, פסח תשנ"ב אפריל 1992, סעיף ח' "השתלת שחלות", המתייחס לשאלת הייחוס בהשתלת שחלות.
וראה הרב ד"ר מרדכי הלפרין, "גמ"ח עם המת וקיום מצוות פו"ר בהזרעה מלאכותית לאחר מיתה, בית הלל ט (ג, א) עמ' נד-ס, טבת תשס"ב.

14.            וכן לגבי מצוות "לשבת יצרה", שאולי בזה יש לתורם חלק יותר ברור, כי הוא באמת גרם לכך שהעולם יהיה מיושב ומאוכלס ע"י תרומתו שאיפשרה זאת.

15.            ר' בנימין אריה הכהן וייס, שו"ת אבן יקרה, דראהאביטש: דפוס א"ה זופניק, תרע"ג, [מהדו"צ ניו יורק, תשמ"ט], סי' כט. (הובא גם בספר אסיא ח עמ' 152).

16.  ר' צבי הירש פרידלינג, הבאר ו, ג (סיון תרצ"א), עמ' קיא.

17.  ר' חנוך העניך שאפראן, הבאר ז, ב (אדר תרצ"ב), סי' ס, עמ' פח-צ.

18.  ר' חנוך העניק טשארנאטשפקי [רב בק' גאלין], הבאר ז, א (כסלו תרצ"ב), סי' כב, עמ' לז-לח.

19.            ר' יצחק ליעבעס, במאמרו "בעניין השתלת איברים" [נועם יד (תשל"א), בעמ' קט אות רכז], כתב כי הולד שייך רק לאשה היולדת, "ואין לבעלת האיברים כלום בהאמהות של הולד, ממילא ליכא חשש עריות לגבי האם", אך הוא סייג את דבריו ואומר: "כן נראה לפע"ד להלכה ולא למעשה כאשר כבר כתבנו דבדברים האלו צריכים להתיישב הרבה כי זה נוגע לקדושת הגזע וחיי המשפחה בישראל...".

20.  ראה: ד"ר חנה קטן והרב יואל קטן, "אמצעים חדישים למניעת הריון היבט רפואי והלכתי", אסיא נט-ס [כרך טו, ג-ד] (אייר תשנ"ז), בעמ' 150-152 (ספר אסיא י עמ' 213-222); הרב ד"ר מרדכי הלפרין, "התקן תוך-רחמי פרוגסטוגני בדמם ווסתי כבד כטיפול מונע כריתת רחם היבטים רפואיים,אפידמיולוגיים והלכתיים", אסיא עא-עב [כרך י"ח, ג-ד] (כסלו תשס"ג), בעמ' 133-139.

[21].            ראה יבמות עו ע"א, שאם נסתם הנקב בגיד כשר לבוא בקהל, מפני שהוא מוליד.

22.            ר' בנימין אריה הכהן וייס, שם.

23.  פקפוק זה מצויין במאמר הבא: Edward Reichman, The Halakhic Chapter of Ovarian Transplantation, Tradition 33, 1 (1998) 31-70. ועיין בדברי ר' יצחק ליעבעס, "בעניין השתלת איברים", נועם יד (תשל"א), בעמ' פד: "...דידוע שיטת הר"ד עראמה... דאשה שהשחיתה כלי ההולדה אסורה לבוא בקהל, ואם הביאה זכר עליה לוקה בלאו דפצ"ד [דפצוע דכא], ובחינוך מצוה רצ"א כתב דד"ז נוהג רק בזכרים ולא בנקבות...".

24.            שו"ת שבות יעקב, חלק ג, סי' עה. כמו כן, ראה: הרב א"י אונטרמן, נועם, כרך יג (תש"ל), עמ' א-ט.

25.            ספר אחיעזר, יורה דעה, סי' טו.

26.            בד בבד עם הרצון הבסיסי שלא להיות "עץ יבש".

27.            בראשית ל, א.

28.            נדרים סד ע"ב.

29.  חשוב לזכור שאישה שאינה מצווה על פו"ר, בכל זאת מותר לה להסתכן בהריון ולידה. על הסיכון הרפואי לאישה בהריון ולידה ראה מ' הלפרין, "שלבי הלידה ביד החזקה לרמב"ם עיונים הלכתיים ומבט רפואי" ספר אסיא ט עמ' 311-318; דרכו של הגרש"ז אויערבאך בהלכות רפואהופיקוח נפש, ספר אסיא ט 195-239, בהערה 15 שבעמ' 200 שם.                                                                                                --העורך.

[30]. ראה שו"ת ציץ אליעזר, ח"ט, סי' מה; שו"ת יחווה דעת, ח"ג, סי' פד; ומוזכר גם בתוך דברי שו"ת אגרות משה, יו"ד-ב, סי' קעד;שו"ת מנחת יצחק, ח"ה, סי' ז-ט; וראה: ד"ר י' לוי נועם, כרך י"ד, עמ' שח.

[31]. לביבליוגרפיה כללית ומקיפה לנושא נתוחי מתים בהלכה, ראה: קלמן כהנא, אסיא י,ג (תשמ"ה), עמ' 54-89; וספר אסיא ו (תשמ"ט) עמ' 303-331. מקורות נוספים לעיון: ספר אסיא ג, עמ' 343 (בעניין הסיכון שבדבר); ספר אסיא ד (תשמ"ג), עמ' 257-259; שו"ת ציץ אליעזר, ח"ט, סי' מה; שם, חי"ג, סי' צא; שו"ת מנחת יצחק, ח"ו, סי' קג; דיני ישראל, ז, עמ' כה; שו"ת יחוה דעת, ח"ג, סי' פד; מאורות, 2, תש"מ, עמ' 18; הלכה ורפואה, ב (תשמ"א), עמ' קיד ועמ' קכב; שם, ג', עמ' סא; הפרדס, סיון תש"ך, עמ' 15-16; שם, סיון תש"מ, עמ' 11-13.

32.            ויקרא כא, ח: "וקדשׁתו כי-את-לחם אלהיך הוא מקריב קדשׁ יהיה-לך כי קדושׁ אני ה' מקדשׁכם".

33.            שם כא, יח.

34.            שם פס' כ-כא.

35. ר' אהרן קמינצקי, "בעניין השתלת אברים בכהנים", ניב המורה, יז (כסלו תשמ"א), עמ' שפו-שצב.

36. רש"י, נזיר מג ע"ב ד"ה "ואינו מיטמא לאבריה". וכותב שלכך יש ראיה גם מתוס' והרא"ש בנדה דף ע'.

37.  במיוחד לאור פסק ההלכה של הרב אונטרמן זצ"ל (שבט מיהודה עמ' שיד), שהסכים לו גם הגרש"ז אויערבאך (שבט מיהודה, ח"ג עמ' תג-תו וראה מכתבו של הרב ראם צברי, אסיא סה-סו עמ' 160-163, תשנ"ט), שאין איסור הנאה מן המת באבר מן המת שהושתל ונקלט באדם חי, שכן לאחר ההשתלה הוא איבר חי של המושתל.             --העורך.

38. שאלה נוספת: האם נוגע לכאן עניין הסכנה לדחיית איברים, והצורך המתמיד בתרופות נגד זה? האם זה גורם שזה יחשב כאיבר זר לעניננו?

39.            שמות יג, ב

40.            שם פס' ג.

41.            שם פס' טו.

42.            במדבר יח, טו-טז.

43.            משנה תורה לרמב"ם, הלכות ביכורים, יא, א.

[44]. שמות לד, יט.

[45].  במדבר יח, טו.

46.            דברים כא, יז.

47.  אמנם מצינו את שיטת ר' יוסי הגלילי במשנה (בכורות ח, א) שגיורת ומשוחררת שילדו לפני הגיור או השחרור, בכל זאת הנולד בלידתן הראשונה אחרי כניסתן לברית הינו בכור לכהן. שנאמר פטר... רחם... בישראל. הרי שיתכן "פטר רחם" הלכתי אף שמבחינה עובדתית כבר היה פטר רחם קודם. אך גם לשיטתו ריה"ג לכאורה פטר רחם היינו, הוולד הראשון שנולד בלידה רגילה בישראל, הוא בכור לכהן. אבל שני עוברים שנולדו בזה אחר זה בישראל, קשה לראות בשניהם פוטרי רחם אפילו מבחינה חברתית.              --העורך.

[48].פנים חדשות באו לכאן, שכן יש פה פריון מחודש, וביחוד במקרה בו ההשתלה היתה מאדם אחר הפריון עתה הוא אף מסוג חדש פריון זר או משולב בין שני בני אדם שונים.

49.  ר' יצחק ליעבעס, שם, בעמ' קט אות רכז.

50. כגון ספר "זכר לחגיגה", חלק זכר למעשה בראשית, חגיגה יד.

[51].  וראה מנחת יחיאל לר' אלטר יחיאל נבנצל, ח"ג, סטניסלבוב, ה'תרצ"ט, סי' מז, אות א, עמ' 55-56, שמתפלא על דברי ה"זכר לחגיגה" שחולק על גדולי הראשונים "שהסכימו שדבר פשוט הוא שהולד כשר, ולא אסרו לאשה לרחוץ באמבטי שרחץ בו איש אחר או לשכוב על סדינים ששכב עליהם איש אחר אלא משום דקפדינן על הבחנה... שהולד שנולד מאמבטי מתייחס אחר בעל הזרע, ואסור לו לישא אחותו בת האיש הזה דהוא אבי' ממש...", ומסיים "ודברי הספר זכר לחגיגה אין בהם ממש מחמת שהם נגד הראשונים ונגד הפוסקים המפורסמים אשר עליהם אנו נשענים וגם נגד השכל".

[52].            ויתכן גם כי "פנים חדשות באו לכאן", ואם כי הממזרת עצמה עדיין אסורה, השאלה היא האם יתכן לומר שמערכת הפריון שלה מותרת מכל מקום, שכן עתה לא מדובר במערכת בלעדית מגופה הטבעי, אלא שיתוף עם גורם זר וכשר.

53. וראה דברי ר' יצחק ליעבעס, שם, בעמ' קד אות קז, הכותב אמנם מכיוון אחר, הכותב כי למרות לתורמת חלק ביצירת הולד אך היולדת היא העיקר, כיון שהיא נותנת החיות, ולפי דבריו אלה, אולי אי אפשר להכשיר פסולים ע"י כך. להלן דבריו: "...ואפילו למאן דס"ל דעבור באמבטי הוי זרע פסול מ"מ בדין שאלתינו אפשר מודה דהולד כשר דבאמבטי הולד נוצר ע"י ב' כוחות אשר קריבתם אסורה בהחלט אבל כאן אפילו אי נימא דיש לה לבעלת האיברים חלק ביצירת הולד אבל העיקר היא היולדת שנתנה חיות להאברים גופא. ממילא א"א לפסול הולד על ידי השפעתן של האברים שהוא כוח שלישי אשר הוא עצמו מתפרנס ע"י כח כשר וז"ב לפע"ד".

[54].  דברים כה, ה.

[55].  שו"ת ציץ אליעזר, ח"ט, סי' נא, פרק ד.

56.  ישעיהו סו, ח.

תאי זרע מלאכותיים

שלומי רֵייסקין                            

הפרייה באמצעות "זרע מלאכותי"

ראשי פרקים:

א.   זרע מלאכותי

ב.   שיקולים הלכתיים

      קביעת אבהות

      מצוות פרו ורבו

      ייצור זרע ממח עצמות של נפטר

      וקדשתו

      פדיון בכור וירושתו

      ממזרות – קרבת משפחה בין תורם למופרית

      הכשר ממזרים ופסולי חיתון

      ייבום

      עילה לגירושין

ג.    סיכום

א.   זֶרַע מְלָאכוּתִי 

Stem cells taken from man, cultured and transplantedחוקרים מהמכון לגנטיקה אנושית באוניברסיטת גטינגן[1] שבגרמניה פירסמו השנה מחקר[2], לפיו הצליחו לייצר באופן מלאכותי תאי זרע ראשוניים (לא-בוגרים) ממֵחַ עֲצָמוֹת אנושי. אם וכאשר הטכנולוגיה תפותח, וההערכה היא שהדבר ייקח לכל הפחות חמש שנים, אפשר יהיה להפיק באופן מלאכותי תאי זרע עבור גברים שתאי הזרע שלהם נפגמו מסיבות שונות, ביניהן כימותרפיה. צוות המדענים נטל תאי מֵחַ עֲצָמוֹת ממתנדבים (גברים), ובודדו מהם תאי גזע, המסוגלים להתמיין ולהתפתח למגוון סוגי רקמות שונים. החוקרים הצליחו לגדל מהם תאי תאי זרע ראשוניים – ספרמטוגוניים (spermatagonial) – תאים שנוצרים באשך של העובר ובגיל ההתבגרות מתרבים לתאי זרע.

תאי נבט ראשוניים (Germ Cells) צריכים להתפתח לאורך מסלול נקבי או זכרי מובחן כדי ליצור תאי זרע ראשוניים (spermatozoa) הנוצרים באשך של העובר ובגיל ההתבגרות מתרבים לתאי זרע, או תאי ביצית בלתי-בשלה (oocyte) הנדרשים לרְבִיָּה. תאי גזע מיניים זכריים   (Male germline stem cells)שומרים על תהליך יצירת תאי הזרע (spermatogenesis) באֶשֶׁך האנושי הבָּתַר-לֵדָתִי.

כאמור, חוקרים מגטינגן שבגרמניה פירסמו השנה מחקר, לפיו אוכלוסיה קטנה של תאי מֵחַ עֲצָמוֹת יכולה להתמיין (transdifferentiate) לתאים דמויי תאי-נבט זכריים. הממצאים הראשוניים סיפקו עדות ישירה לכך שתאי מח-עצמות אנושיים יכולים להתמיין לתאי-נבט זכריים משוערים, ומזהים את מח העצמות כמקור פוטנציאלי לתאי-נבט זכריים לצורך יצירת זרע אפשרית.

בניסוי הנוכחי לא נוצרו תאי זרע בוגרים שמסוגלים לתפקד, אך בניסוי שנערך בעכברים[3] בשנת 2006נוצרו תאים דומים, שהושתלו באשכי עכברים בוגרים, והחלו לעבור תהליך יצירת תאי זרע, ואף הצליחו לייצר תאי זרע מתאי גזע עובריים של עכברים ולהפרות באמצעותם בהצלחה ביציות עכבר. במסגרת הניסוי, נלקחו תאי גזע עובריים מרחם של עכברה ימים ספורים לאחר שנולדה וגידלו את התאים במעבדה. תאי הגזע הם תאים ייחודים היכולים להתפתח לכל סוג של רקמה, והחוקרים הצליחו לנווט את תהליך התפתחות כך שיווצר מהם זרע, שבעזרתו היפרו ביציות של עכברה והשתילו את הביציות המופרות ברחמהּ. העכברה אמנם ילדה שבעה צאצאים, אשר שישה מהם שרדו, אך הללו סבלו מבעיות שונות, כדוגמת בעיות נשימה[4]. הבעיות האתיות והמשפטיות בסוגיה זו אינן פשוטות, והדבר עלול ליצור סערה של ממש אם וכאשר התהליך יפותח במלואו[5].

ב.   שיקולים הלכתיים

הפקת זרע מלאכותי, הפריית ביצית על ידו והולדת וָלָד, מציבים בפנינו שאלות הלכתיות שונות. בשאלה הכללית האם מותר להתערב במעשי הבריאה בענייני הפרייה כבר עסקו במקומות שונים[6]. מכל מקום, ישנן השלכות מוסריות כבדות-משקל דווקא בטכנולוגיה זו, העלולה לפתוח פתח להשחתה מוסרית רחבת-היקף, ונתינת "עידוד" ליצירת משפחות בניגוד לדרך הטבע, והמבין יבין, וגם דבר זה צריך להכנס למכלול השיקולים. מכל מקום, ברגע שטכנולוגיה קיימת אין תועלת פוטנציאלית בהתעלמות ממנה, כי ממילא ישתמשו בה החפצים בכך לצרכים פחות חיוביים[7]. ההשלכות ההלכתיות עלולות לגעת בנקודות הכלליות הבאות:

1) מצוות "פְּרוּ וּרְבוּ" ומצוות "לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ"[8] 2) ייחוס הוולד לאביו ושאלות הלכתיות נלוות; 3) מעמד מחודש, או אינו מחודש, בהולדת ולד בדרך זו 4) השפעת ההזרעה על מצוות הנוגעות לקרבת משפחה. להלן שאלות ספציפיות בנוגע לענייננו. בכל השאלות דלהלן יש נפקא מינה בין השתלת תאי זרע מלאכותיים ראשוניים באשכי נתרם, לבין יצירת תאי זרע בוגרים במעבדה ושימושם להזרעה מלאכותית. עובדת היות תאי-הזרע הראשוניים באשכי האב עלולה לתת לנתרם משקל יתר כאב לוולד, מאשר תאי-זרע מלאכותיים בוגרים שמעולם לא היו באשכי אדם כלל.

קביעת אַבָּהוּת 

מקורות רבים עסקו בהֶבֵּט ההלכתי של תרומת זרע, השתלת עוברים, פונדקאות, וקביעת הורות[9], ואף דנו בנושא השאלה העקרונית האם מותר להפרות בזרע של אדם מת אשה פנויה או נשואה[10]. ברם, בנושא הפקת זרע מלאכותי הזרע אינו נלקח מאיברי ההולדה של ה"תורם", אלא ממֵחַ עֲצָמוֹת שעבר עיבוד במעבדה. השאלה היא, האם יש לתורם זה דין אבהות לולד? בעקבות שאלה זו גם עולות שאלות הקשורות לעניין ייחוס, כדוגמת ירושת אב, שיוך לשבט האב, ועוד[11].לענ"ד קשה לתפוס מושג של אבהות לוולד שלא נתהווה מאיבר ההולדה של האיש, אלא עובד ממח עצמותיו. ייתכן כי אמנם עובר זה יכול להיות "יוצא ירכו" כפשוטו, יוצא מח עצמותיו, אך הוא לא יצא "ממעיו", מכלי ההולדה של האב, ואיך נקרא לולד זה "זרעו" של אביו כאשר הוא באופן חד-משמעי אינו "זרעו" אלא "מח-עצמותיו"?![12](ברם, אם הושתלו תאי זרע מלאכותיים ראשוניים באשכיו, עאכ"ו אם מדובר בתאים שפותחו ממח עצמותיו הוא, יש יותר מקום לומר שהוא "זרעו", שכן זרע זה עובד ונהיה לזרע בר-קיימא באשכיו). כהן שהוליד בדרך זו לכאורה לא יוכל להעביר את הכהונה לבנו, לפי שאין בנו מזרעו של אהרן הכהן. כך, גם בנוגע לזרע בית דוד – לכאורה הנולד בדרך זו לא יוכל להחשב כזרע דוד המלך. מכל מקום, הסברא אולי אומרת שהוולד הזה אינו יוצא מכלל קרובו של האדם, שכן עצמו ובשרו הוא, ונוצר מגופו שלא כדרך הטבע, ועל כן לכאורה שייך בו "ומבשרך לא תתעלם", וכל האיסורים והחובות הקשורים לקרוביו, בהם איסורי עריות (כלומר: אם נולדה לו בת, היא אסורה עליו אף אם אינה מיוחסת אליו להיות מוגדרת בתו לכל דבר).

מצוות פְּרוּ וּרְבוּ

לעניין מצוות "פְּרוּ וּרְבוּ", ישנן דעות שונות בפוסקים: יש הסוברים כי מצוות "פְּרוּ וּרְבוּ" תלויה במעשה ומתקיימת במעשה הביאה[13], יש הסוברים שאין הכרח בביצוע מעשה לשם קיום המצווה, אלא המצווה היא שיהיו לו בנים[14]. לדעה הראשונה – אין כאן מעשה ביאה, ולכאורה אין קיום מצוות "פְּרוּ וּרְבוּ". לשיטה השניה – הרי יש לו בנים (אם הם מיוחסים אליו). אך גם לדעה הראשונה יתקיים שיש כאן קיום המצוה, זאת מן הטעם הבא: לגבי הזרעה מלאכותית לאחר מיתה הועלתה האפשרות כי גם לדעה הראשונה (שמצוות "פְּרוּ וּרְבוּ" תלויה במעשה) יש אולי מקום לומר שלא רק מעשה ביאה נחשב למעשה במצווה זו אלא גם הוצאת זרע לשם המצווה נחשבת כמעשה, ואם קיום המצווה מותנה בהולדת הבנים, יחשב זה שהוציא את זרעו בחייו למקיים המצווה אף אם יוולדו לאחר מותו[15]. אם כן, אולי גם יצירת זרע ממח-עצמותיו בחייו תחשב אף היא כמעשה לעניין מצוות "פְּרוּ וּרְבוּ". ברם, יש לשקול את העובדה שכאשר מדובר ביצירת זרע מלאכותי – הזרע לא נוצר מאיברי ההולדה (ואמנם אם השתילו את תאי הזרע המלאכותיים הראשוניים באשכיו, יש לאיברי ההולדה חלק ביצירתו אך לא מתחילה ועד סוף) ועל כן לא שייך שהתורה תצווה אדם להוליד בנים ממח עצמותיו. מכל מקום, בין כה וכה ייתכן כי יש בכך קיום מצוות "לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ", שכן תורם זה וגופו אכן גרמו לכך שהעולם יהיה מיושב ומאוכלס ע"י תרומת מח עצמותיו לתהליך זה.

ייצור זרע ממֵחַ עֲצָמוֹת של נפטר

האם מותר לקחת תאים מגוף של מת ולהפיק מכך תאי זרע שיופרו לאחר מכן באלמנתו? האם יש איסור הנאה מן המת כאשר אין מדובר בתורם חי?[16] בעניין דומה – שאיבת זרע מן המת לצורך הפריית אלמנתו – הדעות היו חלוקות, ונראה כי אותן דעות תחלוקנה בעניין זה גם כן[17].

וְקִדַּשְׁתּוֹ

האם יש איסור על כהן לעבור תהליך זה[18], משום מצוות "וְקִדַּשְׁתּוֹ" (ויקרא כא, ח)[19], בשל זילות מסוימת שיש בחריגה מדרך הטבע בעניינים שבצנעה? מצווה זו גם מתייחסת לשאר עם ישראל, המצווים לדאוג על שמירת כשירותו של הכהן לעבוד במקדש.

פדיון בכור וירושתו

כאשר נולד לאדם בן בכור, יש לפדותו לאחר שלושים יום, על ידי נתינת שווי חמישה שקלים בשקל הקודש לכהן. דבר זה נלמד מן הפסוקים הבאים: 

"קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא", (שמות יג, ב) "...וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה", (שם, פס' ג) "וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה", (שם, פס' טו). "כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל בָּשָׂר... בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה יִהְיֶה לָּךְ אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם... וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא" (במדבר יח, טו-טז). 

בכור זה שיש לפדותו הוא בכור לאמו, כלומר: אם הוא הבן הראשון של האם יש לפדותו, אחרת – אין צורך לפדותו. וכך כותב הרמב"ם[20]: "מצוותעשה לפדות כל איש מישראל בנו שהוא בכור לאמו הישראלית, שנאמר 'כל פטר רחם לי', [שמות לד, יט]ונאמר 'אך פדה תפדה את בכור האדם' [במדבר יח, טו] ". עד כאן לעניין בכור לאמו.

אם הולד הוא בן ראשון לאביו – הוא יורש כפליים מאחיו בנכסי אביו, כדברי הכתוב: "...כי את הבכֹר... יכיר לתת לו פי שנים בכל אשרימצא לו כי הוא ראשית אֹנו לו משפט הבכֹרה" (דברים כא, יז). דין ירושת בכור עלול להעלות בפנינו את השאלה הבאה: האם בכור הנולד מעיבוד זרע מלאכותי נחשב כבכור לאביו, אף אם היו לאביו ילדים אחרים שנולדו לפניו, משום ש"פנים חדשות באו לכאן"[21], או שמא אין בכך לגרום לדין בכור מחודש? כמו כן, אם אדם הוליד בן בכור בזרע מלאכותי, ואחר כך בס"ד ילדו הוא ואשתו ילדים נוספים בדרך הטבע – האם הבן השני, שהוא הראשון שנולד בדרך הטבע, הוא-הוא הבכור לאביו (לעניין ירושה) ולאמו (לעניין פדיון)? או שמא יש כאן שני בכורות? על פי מה שכתבנו לעיל בקביעת אבהות, נראה שלא יהיה לו דין בכור לירושת אביו, שכן הוא רק "בכור מח-עצמותיו"[22]. לעניין פדיון הבכור לאמו – אף אם מדובר על יצירת ביצית ממח עצמות – הרי שהוא פטר רחם לאמו זו שנשאה אותו ברחמה והיא יולדתו, ועניין זה דומה לכאורה להפרייה מלאכותית רגילה.

ממזרות – קרבת משפחה בין תורם למופרית

מה יהיה דין הולד שנוצר מעיבוד זרע והפרייה מאת קרובים זה לזה לעניין ממזרות? ומה לגבי תרומה מאת אותו אדם עצמו? כגון: עיבוד זרע ממח עצמות של נקבה והפריית ביצית של אותה אשה עצמה[23]. השאלה היא האם כאשר אין ביאת איסור הולד יהיה ממזר, או שמא רק ביאת איסור גורמת לממזרות? יש מי שסבר[24] שאם אשת איש נתעברה באמבטי מזרע של אדם שאינו בעלה – הולד ממזר, אף שאין כאן ביאת איסור. זאת, משום שלשיטתו התורה לא יצרה ממזרות משום הנאת הביאה, אלא אף ללא ביאה כלל הולד ממזר. לשיטה זו, גם בנולד מזרע מלאכותי – יתכן כי הולד ממזר אף שאין ביאת איסור. ברם, דברים אלו נפסלו על ידי אחרים בטענה ש"אין בהם ממש מחמת שהם נגד הראשונים ונגד הפוסקים המפורסמים אשר עליהם אנו נשענים וגם נגד השכל"[25]. מכל מקום, יש לבחון האם התורה מחילה ממזרות ביצירת ולד באמצעות תרומת חומר שלא נועד במקורו להיות זרע, ואף אינו יכול להתהוות לזרע בדרך הטבע אלא רק במעבדה בלבד, או שמא תרומה זו אינה יכולה ליצור איסורים. יתירה מכך, בהריון באמבטי סוף כל סוף יש זרע של פסול קירבה, זרע זה היה יכול להיות תוצר של איסור בביאה טבעית, אלא שלא הייתה כאן ביאה, קרי: היה נתק בין שלב הוצאת זרע לבין שלב קליטת הזרע, ולא הייתה ביאת הגוף. לעומת זאת, כאן אין זרע כלל אלא  מח עצמות, ולו יזריק אדם מח-עצמותיו ברחמה של קרובתו – לא יהיה בכך איסור ביאה, ואם כן – יש סברה לומר שעיבוד מח זה לזרע מלאכותי לא יוכל להחיל איסורים, שכן לא הייתה דרך אפשרית לקיום איסור ביאה בזרע זה[26].

הכשר ממזרים ופסולי חיתון

בעקבות שאלת קביעת אבהות תעלה שאלה נוספת – שאלת הכשרת צאצא עתידי של הפסול לבוא בקהל על ידי עיבוד זרע מלאכותי ממח עצמותיו. למשל: ממזר שיצרו מתאיו זרע מלאכותי והפרו אשה כשרה, ואחרי תשעה חודשים נולד ילד, האם הולד ממזר או כשר?

השיקולים האפשריים להכשרת בן זה: 1. מח עצמות של "פסול" זה לא היה יכול להוליד לפני עיבוד הזרע, ויש כאן הרבה יותר מאשר "פנים חדשות באו לכאן", אלא מהות חדשה ממש. 2. ייחוס ההורות לאב יהווה שיקול נוסף בעניין זה – אם הולד מיוחס אליו – הרי יש פה זיקה שתפסול אותו לעניין ביאה בקהל? 3. מדובר בפועל ב"זה וזה גורם", (תאי גוף האב – מחד, והמעבדה – לאידך) והשאלה תהיה האם כלל זה שייך לאיסורי עריות, והאם יפסק ש"זה וזה גורם" מותר.

ייבום

מצוות ייבוםהיא שאםאדםנפטר ללאבנים נושאאחדמאחיואת אלמנתו ויורשאתנכסיו והבן שיוולד להם ימשיך אתשושלתהאחשמת בליבנים. התורה גם אפשרה לאחי המת לחלוץ לאלמנת אחיו, אם לא יחפוץ לייבמה, ולאחר החליצה מותרת היבמה להינשא לכל אדם. מצוות הייבום מתקיימת כאשר התקיימו התנאים הבאים: "כִּייֵשְׁבוּאַחִיםיַחְדָּו, וּמֵתאַחַדמֵהֶם,וּבֵןאֵיןלוֹ" (דברים כה, ה). כאשר יש לאח הנפטר בן בשעת מיתתו – אין מצוות ייבום, אך אם בשעת מיתתו לא היה לו זרע חלה חובת הייבום. הרב מרדכי הלפרין, במאמרו בעניין המעמד ההלכתי של הנולד מהזרעה מלאכותית לאחר מות אביו[27], הבדיל בין שלושה מצבים:      1. בעת מות האב הייתה היבמה בהריון עם ולד זה – הייבום תלוי ועומד עד שיתברר אם הוולד חי או נפל. אם הוולד חי – מתברר למפרע שלא חלה חובת ייבום בזמן מיתת האב, אחי-היבם; 2. בעת מותו עדיין לא הייתה היבמה בהריון, אך בגופה היה הזרע שנקלט רק לאחר מיתתו. – ה'נודע ביהודה'[28] חידש שבמצב כזה חלה חובת ייבום גם לאחר לידת הבן, למרות שבן זה נחשב כבן המת לכל דבר, והרב הלפרין דן בנקודה זו באריכות, ובדברי החולקים על ה'נודע ביהודה', ולבסוף מסיק שנראה להלכה כדעת החולקים על ה'נודע ביהודה', הסוברים שאם זרע המת היה בגוף האישה לפני מיתתו, אף שטרם נקלט – דינו כאילו כבר נקלט, והביא דברי הגרש"ז אויערבאך בנדון זה שהתייחס לעניין הזרעה; 3. בעת מות האב לא היה בגופה זרע הבעל, שנשמר קפוא והופשר לאחר מיתתו, והוזרק לתוך גוף האישה, נקלט, ולאחר זמן נולד צאצא מזרע זה. – במצב זה נראה שדין ייבום שנקבע בעת מיתת האב אינו מתבטל[29].

להלן מעשה: ראובן נשא את רחל לאישה, ויש לו אח ושמו שמעון. ראובן הוליד בן על ידי זרע מלאכותי שעובד מתאיו, ומלבד בן זה (או בת זו) אין לו בנים. ראובן נפטר[30]. האם אשת ראובן חייבת בייבום? שוב, לכאורה הדבר תלוי בשאלת הייחוס: האם לולד יש ייחוס לאביו[31]. אך גם אם תיפתר שאלת הייחוס, ובהנחה שאכן יש לו ייחוס לאביו, עדיין יש לחלק את המעשה לפי החלוקה דלעיל: 1. אם בעת מות האב הייתה היבמה בהריון עם ולד זה – והוולד אינו נפל – אין חובת ייבום; 2. אם בעת מותו עדיין לא הייתה היבמה בהריון, אך בגופה היה הזרע המלאכותי שנקלט רק לאחר מיתתו. – ייתכן שלהלכה דינו כדין נקלט בחיי האב; 3. אם בעת מות האב לא היה בגופה הזרע המלאכותי, אלא הוזרע בה לאחר מיתתו. – דין ייבום שנקבע במות האב אינו מתבטל.

שאלה דומה גם תעלה בנוגע לוולד מזרע מלאכותי ואחיו מן האב (שנולד בצורה דומה או בדרך הטבע) – האם אחיו חייב ליבם את אשתו? האם הוא חייב לייבם את אשת אחיו?[32]ומה אם מדובר בשני אנשים ש"יצרו" וולד זה: אדם א' – תורם מח-עצמותיו מנו הופקו תאי זרע מלאכותיים ראשוניים, אדם ב' – מושתל שהשתילו באשכיו תאים אלו שהפכו לבוגרים?

עילה לגירושין

בעל שאשתו הערימה עליו, ולקחה את תאיו בעורמה (וכל-שכן תאי אדם אחר) ליצירת זרע מלאכותי, יכול יהיה לחייב את אשתו בגט בשל כך. זאת, על פי דברי בעל ה"ציץ אליעזר" שפסק לעניין הזרעה מלאכותית מתורם זר (רגילה, בזרע אמיתי) שהתבצעה ללא ידיעת הבעל[33], שיש לחייב את האשה לקבל גט פיטורין, ואחת מן הסיבות לכך הוא שהיא "עוברת על דת משה ויהודית". יתירה מכך, יתכן כי האשה איבדה את כתובתה אף אם לא היתה התראה, ויש סברא שנאסרה על ידי כך [על ידי הזרעה מאדם אחר] על בעלה, אם כי בענייננו סברא זו קלושה יותר, בשל העובדה שאין מדובר בחומר שהיה זרע מלכתחילה, וגם אין מדובר פה בזרע תורם.

ג. סיכום

בדפים אלו הועלו שאלות המתעוררות בעקבות "זרע מלאכותי", העלול לאפשר לכל איש ואשה לפרות ולרבות. יש במאמץ לסייע לחשוכי בנים להוליד ממידת הצדקה, שכן אמר ריב"ל "כל אדםשאין לו בנים חשובכמת" (נדרים ס"ד, ע"א) ויש כאן הצלה ממיתה לחיים; והצדקה היא סימן להיותנו "זרע אברהם" (ואוסיף: מלאכותי או שאינו מלאכותי), כדברי הרמב"ם בהל' מתנות עניים (י, א): "חייבין אנו להזהר במצות צדקה יותר מכל מצות עשה, שהצדקה סימן לצדיק זרע אברהם אבינו שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו לעשות צדקה [בראשית יח, יט]", וגם הרחמנות היא סימן לכך, שכן "זרעו של אברהם אבינו והם ישראל... רחמנים הם על הכל" (הל' עבדים ט, ח).



1.    Institute of Human Genetics, University of Göttingen.

2.    N. Drusenheimer et al. Putative human male germ cells from bone marrow stem cells. Society of Reproduction and Fertility supplement. 2007;63:69-76.

3.    K. Nayernia et al. Derivation of male germ cells from bone marrow stem cells. Laboratory investigation. 2006 Jul;86(7):654-63.

4.    ראה גם את הכתבות הבאות:“Sperm made from human bone marrow” ,  חדשות BBC(13.4.07), http://news.bbc.co.uk/go/pr/fr/-/2/hi/health/6547675.stm;  "חוקרים מתקדמים לקראת הפיכת תאי גזע לתאי זוויג", Ynet מדע וטבע, http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3102437,00.html; "מדענים ייצרו תאי זרע באופן מלאכותי" (15.4.07), http://cars.walla.co.il/?w=/2/1091900; טל איתן, סובלים מבעיות פוריות? הפתרון (אולי) בתאי הגזע, Ynet (18.4.07) http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3389179,00.html

5.    לאחרונה פרסמה ממשלת בריטניה מסמך מדיניות חדש (white paper), המציע לאסור שימוש בתאי זרע או ביצית שנוצרו באופן מלאכותי .

6.    פרופ' אברהם שטינברג, תאי גזע היבטים רפואיים, אתיים והלכתיים, תחומין, כג (תשס"ג), עמ'241-254; הנ"ל, תיכפול/שיבוט בני אדם: היבטים מדעיים, מוסריים ויהודיים, בשדה חמד, 3 (תשנ"ז), עמ' 21-38; פרופ' נחום רקובר, שבוט גנטי תחרות במעשה ה'?, שנה בשנה (תשס"ב), עמ' 105-118; ר' ישראל יעקב כהן, אדם הנוצר ע"י שיבוט, דברי משפט, ו (תש"ס) עמ' נ-נח.

7.    גם הגר"א נבנצל בשאלת הפריית המבחנה השתמש בטיעון דומה. ראה ספר אסיא ה עמ'
92-93 בפסקה ה.                                                                                                  -- העורך.

[8].    על פי ישעיהו מה, יח: "כִּי כֹה אָמַר ה'... יֹצֵר הָאָרֶץ וְעֹשָׂהּ הוּא כוֹנְנָהּ לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ...".

9.    ראה: הרב ז"נ גולדברג, "יחס אמהות בהשתלת עובר מאם אחרת", תחומין ה (תשד"מ), עמ' 248; הרב א"י כלאב, "מיהי אימו של היילוד", תחומין ה (תשד"מ), עמ' 260; קביעת אמהות, תחומין ה (תשד"מ), עמ' 268; הרב ע' ביק, "יחס אמהות בהשתלת עוברים", תחומין ז (תשמ"ו), עמ' 266; הרב זלמן נחמיה גולדברג, "תקלות העלולות לצמוח מהשתלת עוברים", תחומין י (תשמ"ט) עמ' 278; הרב י' אריאל, "הפריה מלאכותית ופונדקאות", תחומין טז (תשנ"ו) עמ' 171; איתמר ורהפטיג, "תוקפו של הסכם להפריה חוץ גופית", תחומין טז (תשנ"ו) עמ' 181; הרב י' בן מאיר, "הורות משפטית וגנטית בהלכה", אסיא ח, עמ' 73;. פרופ' אברהם שטיינברג, ח"ב, אנצקלופדיה הלכתית רפואית, ירושלים: מכון שלזינגר, תשנ"ד, ערך הפרייה מלאכותית.

10. הרב מרדכי הלפרין, "הזרעה מלאכותית לאחר מיתה", בית הלל ג, א [ט] (טבת תשס"ב), עמ' נד-ס, וראה עוד להלן בהע' 12.

[11]. ראה: הרב ד"ר מרדכי הלפרין, "תרומת חומר גנטי וטיפולים חדישים בעקרות", מתוך הכינוס השנתי הראשון לרבנים ולרופאים בנושא: גינקולוגיה, פוריות ויילודים לאור ההלכה, פסח תשנ"ב אפריל 1992, סעיף ח' "השתלת שחלות", המתייחס לשאלת הייחוס בהשתלת שחלות.

12.  יתירה מכך, הרב ד"ר מרדכי הלפרין במאמרו "הזרעה מלאכותית לאחר מיתה איסור והיתר", אסיא עז-עח (טבת תשס"ו), עמ' 120, כותב שבהזרעה "שהוצאת הזרע נעשתה לשם הזרעה ולא להפקרה, רבו הפוסקים המחשיבים את הנולד כבנו לכל דבר", אך הנה בענייננו אין הוצאת זרע להזרעה, ואף אין הוצאת זרע כלל אלא מח-עצמות, והדבר לכאורה גרוע מהוצאה לשם הפקרה שאז לפחות הייתה הוצאת זרע בר-הולדה.

13.  ראה באריכות במאמרו של הרב מרדכי הלפרין, "הזרעה מלאכותית לאחר מיתה", בית הלל ג, א [ט] (טבת תשס"ב), עמ' נה-נו, המביא בעניין זה את הרמב"ם הל' אישות פט"ו הל"א, ר"י בתוס' ב"ב יג ע"א, המגיה על הט"ז בריש אבה"ע סי' א ס"ק ח, ואף שו"ת יביע אומר ח"א או"ח סי' לז אות יד, ואף שו"ת אגרות משה, חלק אבן העזר ב, סוף סי' יח.

14. שם, עמ' נו-נז, בשם הגאון הרוגוצ'ובר, שו"ת צפנת פענח סי' קפה.

15.  שם, עמ' נז.

[16].הרב זלמן נחמיה גולדברג. "על תרומת ביצית, פונדקאות, הקפאת זרעו של רווק, ונטילת זרע מהמת". אסיא, סה-סו, תש"ס, 45-49. לביבליוגרפיה כללית ומקיפה לנושא נתוחי מתים בהלכה, ראה: קלמן כהנא, אסיא י,ג (תשמ"ה), עמ' 54-89; וספר אסיא ו (תשמ"ט) עמ' 303-331. מקורות נוספים לעיון: ספר אסיא ג, עמ' 343 (בעניין הסיכון שבדבר); ספר אסיא ד (תשמ"ג), עמ' 257-259; שו"ת ציץ אליעזר, ח"ט, סי' מה; שם, חי"ג, סי' צא; שו"ת מנחת יצחק, ח"ו, סי' קג; דיני ישראל, ז, עמ' כה ; שו"ת יחוה דעת, ח"ג, סי' פד; מאורות,  2, תש"מ, עמ' 18; הלכה ורפואה, ב (תשמ"א), עמ' קיד ועמ' קכב; שם, ג', עמ' סא; הפרדס, סיון תש"ך, עמ' 15-16; שם, סיון תש"מ, עמ' 11-13.

17. ראה: פרופ' אברהם שטינברג, הזרעה מלאכותית "אשה כי תזריע", סקירות על נושאים משפטיים בזיקתם למקרא, גיליון מס' 162 (פרשת תזריע-מצורע, תשס"ד), בקישורית http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/162-2.htm. הגרז"נ גולדברג כתב שיש מקום להתיר אם הבעל הסכים למעשה הלקיחה שלאחר מותו, או שיש אמדן ברור להסכמתו (הרב זלמן נחמיה גולדברג, "על תרומת ביצית, פונדקאות, הקפאת זרעו של רווק, ונטילת זרע מהמת", אסיא, סה-סו [תש"ס] עמ' 45-49); הרב יעקב אריאל כתב שלמרות שאין איסור הלכתי בכך הפעולה לא רצויה מסיבות שונות, ולכן יש להתיר זאת רק במצבים חריגים ולאחר חלוף זמן סביר מפטירתו, כדי שיהיה שיקול דעת הגיוני (הרב י' אריאל ואחרים, "הפרייה לאחר המוות היבטים משפטיים והלכתיים", הרפואה קלט         [2000] עמ' 331); והרב יגאל שפרן כתב שאסור לשאוב זרע ממת בגלל איסור ניוול המת ובגלל איסור הנאה מן המת, וגם אם בדיעבד היפרו מזרע זה, אין הצאצא מתייחס לבעל הזרע (ר' יגאל בצלאל שפרן, "אבהות לאחר מיתה", תחומין, כ [תש"ס], עמ' 347-352).

18.  אם יוכרע שהצאצא לא מתייחס לאביו הכהן ואין עליו דיני כהונה, הבעיה החברתית שתיווצר בהגיעו של הבן למצוות איננה פשוטה. אם כי היא הרבה פחות מביכה מאשר מבוכת הבר מצוה מצאצא של אשת כהן מהזרעה מלאכותית מגוי.                        -- העורך.

19.            "וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם".

20.            משנה תורה לרמב"ם, הלכות ביכורים, יא, א.

[21]. פנים חדשות באו לכאן, שכן יש פה פריון מחודש, וביחוד במקרה בו ההשתלה היתה מאדם אחר הפריון עתה הוא אף מסוג חדש פריון זר או משולב בין שני בני אדם שונים.

22. יש לזכור את העובדה שכאשר הושתלו תאי זרע מלאכותיים ראשוניים באשכי האב תמונת המצב עלולה להיות שונה, שכן כאן מעורבים כלי הולדת האב בשלב כל-שהוא, ואם מדובר בשני אנשים: תורם מח-עצמות  ומושתל העניין מורכב יותר.

23. והרי אם אסור להוליד עם קרוביו של האדם, כך לכאורה אסור לאדם להוליד עם עצמו, שהרי מיהו קרובו יותר ממנו?

24. כגון ספר "זכר לחגיגה", חלק זכר למעשה בראשית, חגיגה יד.

[25]. כך דברי ר' אלטר יחיאל נבנצל, מנחת יחיאל, ח"ג, סטניסלבוב, ה'תרצ"ט, סי' מז, אות א, עמ' 55-56, המתפלא על דברי ה"זכר לחגיגה" שחולק על גדולי הראשונים "שהסכימו שדבר פשוט הוא שהולד כשר, ולא אסרו לאשה לרחוץ באמבטי שרחץ בו איש אחר או לשכוב על סדינים ששכב עליהם איש אחר אלא משום דקפדינן על הבחנה... שהולד שנולד מאמבטי מתייחס אחר בעל הזרע, ואסור לו לישא אחותו בת האיש הזה דהוא אבי' ממש...", ומסיים "ודברי הספר זכר לחגיגה אין בהם ממש מחמת שהם נגד הראשונים ונגד הפוסקים המפורסמים אשר עליהם אנו נשענים וגם נגד השכל".

26. יש לציין את מסקנת הרב ד"ר מרדכי הלפרין (במאמרו הזרעה מלאכותית לאחר מיתה איסור והיתר", אסיא עז-עח (טבת תשס"ו), עמ' 121), שאין חשש ממזרות בנושא הזרעה מלאכותית (בייחוד זו הנעשית לאחר מיתה), "וכבר הורה זקן, הגר"מ פיינשטיין, שדין ממזרות הוא תולדה של מעשה העבירה ולא של העירוב הזר, ולכן הוולד כשר, ואין לחוש כלל לדעת החולקים", והביא שם תשובת ה'יביע אומר' (ח"ח סי' כא סוף אות ד) משנת תשל"ח: "וזכורני כי זה כעשרים שנה בהיותי יחד בבית הדין הגדול ירושלים, עם עמיתי הגרי"ש אלישיב, והגר"ב זולטי, דברנו בזה, והיה פשוט לכולנו שגם אם קבלה האשה זרע מאיש אחר וילדה, שאין הוולד ממזר, מכיון שאין כאן ביאת איסור".

27.  הרב ד"ר מרדכי הלפרין, "מעמד הלכתי של הנולד מהזרעה מלאכותית לאחר מות אביו", דברים שיש להם שיעור: עיונים ובירורים במצות כיבוד אב ואם, אלון שבות: הוצאת 'צומת' צוותי מדע ותורה, תשס"ה, עמ' 159-180.

28. ר' יחזקאל לנדא, ה'נודע ביהודה', אבה"ע מהדורא קמא, סוף סי' סט.

29.  בהמשך דן שם הרב הלפרין בדין ירושת בן זה לעומת היבם, ובקדימות ירושה זו.

30. ולגבי הפריית מבחנה רגילה לאחר פטירת הבעל, ראה דברי הרב יאיר חדאד, "רופאים שביצעו הפרית מבחנה אחרי מיתת הבעל ונולד לאשה בן קיימא", דבריך יאיר, ח"ב, סי' לב, עמ' רב-רה, שלפיו האשה פטורה מחליצה ומיבום. ראה גם: אבהות לאחר מיתה. הרב יגאל בצלאל שפרן. תחומין, כ (תש"ס), עמ' 347-352. ועיין נועם א (תשי"ח), עמ' קיא והלאה, שם ישנה רשימה ארוכה של מאמרים בנוגע להזרעה מלאכותית, ייחוס הוולד וכשרותו, מאת גדולי תורה רבים (ביניהם הג"ר שלמה-זלמן אויערבאך זצ"ל).

[31]. מאידך התורה אומרת "כי ישבו אחים יחדיו" (דברים כה, ה), ואף אם יש לוולד ייחוס לאביו ניתן לומר כי זרע מלאכותי זה "לא בא לעולם" באותו זמן כלל, ולא היה בפוטנציה אפילו בתפקיד חומר-הולדה, והוא חידוש שלא היה קיים בזמן נישואי ראובן ורחל. לפי זה, הרי זה דומה להולדת ילד מזרעו לאחר מיתת האב, ואולי יש צורך בייבום או חליצה.

32.  לכאורה יש מקום כאן להתיר את האשה בייבום וחליצה ממה נפשך: אם האח שנוצר מזרע מלאכותי נחשב כאח, הרי שיבומו ייבום וחליצתו חליצה. ואם איננו נחשב כאח ע"פ ההלכה, אזי אם הוא "אח יחיד", לא חלה כלל חובת ייבום והיבמה מותרת לשוק. לפי"ז יש מקום להחמיר רק כשיש אחים נוספים, ואז רק עליהם תוטל מצות הייבום או החליצה.                                                                                                                   -- העורך.

33. שו"ת ציץ אליעזר, ח"ט, סי' נא, פרק ד.

עוד על קיום מצוות שמיעה בעזרת מכשירים ועל בחירת מין העובר

עוד על קיום מצוות שמיעה בעזרת מכשירים ועל בחירת מין העובר

לכבוד העורך,                       

הנני מאשר ברוב תודה קבלת גיליון אסיא (עז-עח, טבת תשס"ו). ושולח לכם מספר הוספות: 

א. בענין קיום מצוות שופר באמצעות מכשיר שמיעה1יש הסוברים שאינו נקרא חרש, ויוצא ידי חובת קריאת המגילה, ומוציא אחרים ידי חובתם בקריאת מגילה2.

ב. בענין בחירת מין העובר כתב פרופ' אברהם שטינברג3 שמותר להתפלל תוך ארבעים יום להריון אם יהיה זכר או נקבה – וכתב התבואות שור בספרו בכור שור4 דאסור להתפלל על הנס משום שמנכין לו מזכויותיו, והביא ראיה לכך מהגמרא בברכות5: "היתה אשתו מעוברת, ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר, הרי זו תפילת שוא". ואומרת ע"ז הגמרא "ולא מהני רחמי", והקשה ע"כ רב יוסף והלא גבי לאה מצינו שהתפללה והולד נהפך לבת וילדה את דינה, וא"כ חזינן שתפילה מועילה לשנות הולד. ותירץ בגמרא: "אין מזכירין מעשה ניסים" היינו: דגבי לאה זה היה נס, ומעשה ניסים שאני לא למדים מכך לשאר מקומות. ולכאורה, עדיין קשה, שיוכל אדם להתפלל ולבקש שתלד אשתו זכר בדרך נס, וא"כ מדוע היא תפילת שוא? אלא שמכאן ראיה שאסור להתפלל על הנס.

ובישועות יעקב6 כתב וז"ל: "דלהתפלל שתלד אשתו זכר בדרך נס אסור, דמנכין לו מזכויותיו, דהוא נס שאינו בפירסום, דאם תלד אשתו זכר אינו יודע שנעשה נס בזה שנתהפך לזכר, דאולי היה בתחילת יצירתו זכר. אבל נס מפורסם שנעשה על ידו קידוש ה', כמו אצל נס חנוכה, על נס כזה מותר להתפלל, כי לעומת מה שמנכין לו מזכויותיו מחמת הנס שנעשה לו, זכות חדש נוסף לו מה שע"י נתפרסם שמו של הקב"ה ושכרו הרבה מאד על כך" עכ"ל.

אך בספר בכור שור7מחלק בין נס חנוכה לתפילה שתלד אשתו זכר באופן אחר, וז"ל: "עוד יש לחלק בין ניסים של טבע העולם, למלחמות החשמונאים שלא כדרך טבע העולם כלל, וכיוצא בזה הוא תפילת שוא, וצריך להיזהר שלא יתפלל שיעשה לו נס היוצא מטבע העולם" עכ"ל.

ויובנו דבריו, עפ"י ביאורו של המהר"ל8 בדברי הגמ' בשבת9: "ר' ינאי לטעמיה, דאמר לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה, לומר שעושין לו נס שמא אין עושין לו נס, ואם עושין לו נס מנכין לו מזכויותיו". פירוש: "כאשר עושים לו נס יוצא מן הסדר הטבעי, מנכין לו [מזכויותיו] הבלתי טבעיים. [כי הזכיות] אינו דבר טבעי כלל, רק הם לו שמורים לעולם הבא הבלתי טבעי. וכאשר הש"י נוהג עם האדם שלא [בדרך] הטבע, מנכה לו מזכויותיו אשר אינם טבעיים, שהרי אוכל מה שראוי לו לעולם הבא הבלתי טבעי בעולם הזה, כאשר הש"י עושה לו נס בלתי טבעי" עכ"ל. היינו שדווקא כאשר הנס נעשה ע"י שינוי במעשה בראשית ובדרך לא טבעית, מנכין לו לאדם מזכויותיו משכרו העל-טבעי השמור לו לעולם הבא הבלתי טבעי. משא"כ כאשר הנס מלובש בדרך הטבע, ולא רואים שינוי מוחשי בסדרי ההנהגה בעולם לא מנכים לאדם משכרו העל-טבעי.

לאור הנ"ל נראה שישנה מחלוקת ביניהם, האם אפשר להתפלל לנס הכרוך בשינוי סדרי בראשית, דהרי בעל הישועות יעקב10 סובר שאדם יכול להתפלל לנס אע"פ שהוא כרוך בשינוי סדרי בראשית, ושינוי ההנהגה הטבעית, וכמובן שזה אך ורק בתנאי שעל ידי הנס יעשה קידוש ה'. משא"כ  בעל הבכור שור11 סובר שאסור להתפלל ולבקש נס שאינו מלובש בדרך הטבע וכרוך בשינוי מעשה בראשית, מאחר שמנכין לו מזכויותיו ולא מועיל זה שנוספת לו זכות חדשה ע"י קידוש ה' שגורם.

                                                               הרביצחק יהודה רוזן



1.    אסיא עז-עח טבת תשס"ו, קיום מצוות התלויות בשמיעה באמצעות מכשירים חשמליים, הרב גדליה אורנשטיין, עמ' 23-26.

2.    ראה אנציקלופדיה הלכתית רפואית ח"ב ערך חרש (עמ' 578 הע' 385) שציין להגרצ"פ פרנק הובא בשו"ת מנחת יצחק ח"ב סי' קיג וכן הוא במקראי קודש (להגרצ"פ פרנק) פורים, סי' כז-כח; ובילקוט יוסף (בשם הגר"ע יוסף שליט"א) הל' קריאת מגילה ס"ט.

3.    אסיא עז-עח טבת תשס"ו, בחירת מין העובר, פרופ' אברהם שטינברג, עמ' 83.

4.    שבת כא, ב.

5.    ס, א.

6.    סי' תרפב.

7.    שם.

8.    חידושי אגדות ח"א (הוצ' יהדות, תש"מ) עמ' כ.

9.    לב, א.

10.  בספרו סי' תרפב.

11. בספרו תבואות שור עמ"ס שבת כא, ב.