מאגר ספרי המכון:

מציאות רפואת נשים
חוברות אסיא 24 חלקים
ספרי אסיא 14 חלקים
ברכה לאברהם
החולה בשבת, ביום טוב וביום כיפור
אינצקלופדיה רפואית הלכתית
JME 1
JME 2
JME 3
קביעת רגע המוות
medicine, ethics & jewish law
New Horizons in Medical Ethic
נשמת אברהם א'
נשמת אברהם ב'
נשמת אברהם ג'
נשמת אברהם ד'
סדרת נשמת אברהם
רפואה מציאות והלכה
הרופא בשבת ויום טוב
רוח יעקב
HALACHOTH FOR THE PATIENT

סוגיות רנדומליות:

לא תעמוד על דם רעך - הדין והחוק - פרולוג לא תעמוד על דם רעך - הדין והחוק - החוק לא תעמוד על דם רעך - הדין והחוק - דברי ההסבר להצעת החוק כפיית ניתוח קיסרי להצלת היילוד איסור הסתכנות ומגבלותיו - לדעת ריה"ל בספר הכוזרי הנדסה גנטית בצמחים - רקע מדעי והיבטים הלכתיים הכלאה גנטית של מינים שונים - שו"ת התנגדות למזון שעבר טיפול בהנדסה גנטית חשש הפלה בעקבות הת"ר ושימוש בגלולות בנשים מבוגרות דימום מחמת התקן תוך רחמי - תגובה למכתבם של הרב וד"ר קטן האם הגלולות באמת מסוכנות לבריאות - הערת סיכום תרומת איברים מן החי והמסחר בהם הת"ר פרוגסטוגני בדמם ווסתי כבד כטיפול מונע כריתת רחם תרומת מח עצם - היבטים הלכתיים ד"ר חיים הלברשטט ז"ל - דברי פרידה אמצעי מניעה -מבט הלכתי רפואי קביעת מוות מוחי ע"פ ההלכה מוות מוחי ע"פ ההלכה - שו"ת עוד על דעת הגר"מ פיינשטיין זצ"ל בסוגיית המוות המוחי קביעת שעת המוות קביעת רגע המוות - סקירת עמדות שיקולים הלכתיים בבחירת טיפול רפואי אין לרפאות עצמו ללא שאילת רופא החובה להציל נפשות - במשפט העברי ובפסיקת ביהמ"ש העליון בישראל קביעת רגע המוות על פי ההלכה מוות מוחי ע"פ ההלכה - שו"ת הבסיס המדעי לקביעת מוות מוחי - חידושים ועדכונים רצח מתחת לחגורה החדרת וירוס האיידס לגופו של הזולת אמצעים חדשים למניעת הריון - היבטים רפואיים והלכתיים שכפול גנטי וטכנולוגיות הפריה מלאכותית - הסדרים בעולם ובישראל מחלת איידס במשפחה תגובות יהודיות למחלת האיידס - במבט של חקר תולדות הרעיונות איידס - שכר ועונש, וכפיית בדיקות הנדסה גנטית, בחירה חופשית וניסויים מסוכנים בבני אדם שכפול גנטי ובחירה אישית סחר באיברים חיי נישואין עם חולה איידס - שו"ת טיפול בנפגעים תחת אש - שיקולי פיקוח נפש הלכה למעשה דימום מחמת התקן תוך רחמי (IUD) - רקע רפואי הלכתי סיבת הדימומים הבין-וסתיים אצל אישה שיש ברחמה התקן תוך רחמי דימום מחמת החדרת IUD העדר גורם הורמונאלי לדימומים לא וסתיים הקשורים ל-IUD עם נחושת ניסויים רפואיים בבני אדם עוד על משמעות המילה "רחם" במאמרי חז"ל שימוש בהתקן תוך-רחמי לאחר חיתוך דופן כפיה על תרומת דם, הסכמת קטן לתרומת איברים, והיתר שתיה למניקות ביום הכיפורים טלטול גוסס למניעת ניוול המת שיבוט בני אדם: היבטים מדעיים, מוסריים ויהודיים הרס רירית הרחם - האם יש בה איסור סירוס? כונה להשחתת רירית הרחם הינה כוונת סירוס גילוי דעת תורה בענין מיתת המוח הכרת המציאות בהכלאת צמחים הזזת גוסס בחדר מיון - שו"ת ברית מילה באמצעות לייזר עד מתי קיימת גזירת דם בתולים? עד מתי גזרו על דם בתולים? שימוש בלייזר לקיום מצוות ברית מילה עד היכן גזרו על דם בתולים טענת בתולים בזמן הזה טענת דמים ופ"פ בבוגרת - הלכה ומציאות תקשורת מסייעת עם ילדים אוטיסטים או מפגרים ברית מילה באמצעות לייזר פתח פתוח בבוגרת - הלכה ומציאות טיפול בחולה הסופני שיכוך כאבים שמקצר חיים; טיפולי פוריות לפסולי דין; קדימויות בחולים מסוכנים - שו"ת מתן מורפיום לחולה הסופני הסובל מחנק - שו"ת טיפול בחולה ALS בניגוד לרצונו מניעת טיפול בחולה ALS והמתת חסד - המשותף והשונה בין פסק הלכה להכרעת שופט על משמעות המושג "רחם" בלשון חז"ל ו"אוטם רחם" בלשון הפוסקים ניצול מיני בחולי נפש מאושפזים - חו"ד משפטית עוד על מתן מורפיום לחולה סופני סובל שיכוך כאבים שמקצר חיים; טיפולי פוריות לפסולי דין; קדימויות בחולים מסוכנים - השלמה לשו"ת כלה מסולקת דמים ע"י תרופה לעניין גזירת דם בתולים התפתחות סימני מין משניים במהלך ההתבגרות משל משלו חכמים באשה כללים הלכתיים להתנהגות רופא ביחידה לטיפול נמרץ - עפ"י דעת הגרש"ז אויערבך והגר"ש הלוי ואזנר הטיפול בחולה הנוטה למות סביב המוות - שו"ת המתות חסד מטילות אימה סוגיית מכירת כליה מן החי להשתלה על פי המשפט העברי והמשפט הישראלי חולה ALS המבקש לא להתחבר למכשיר הנשמה בקשת חולה ALS להימנע מהנשמה מלאכותית: בנימין אייל נ. מדינת ישראל ואח' - פסק דין צינעת הפרט בבדיקות מציצה ורחיצה בחמין לאחר ברית מילה - משמעות רפואית, משפטית והלכתית של פתרון התעלומה הטיפול בחולה הנוטה למות חוק החולה הנוטה למות, התשס"ו-2005 הרדמה במילה מסורת המציצה – מסורת המציצה – שדה קרב רפואי במלחמת תרבות פרוטוקול למניעת זיהום הרפטי בילוד לאחר ברית מילה (אנגלית) פרוטוקול למניעת זיהום הרפטי בילוד לאחר ברית מילה (תרגום לעברית) מערכת הבקרה ("טיימר") להפיכת הנשמה לטיפול רפואי מחזורי קיצוב זמן במכשירי הנשמה לפני חיבורם לחולה הנוטה למות – שו"ת הפריה חוץ גופית - תשנ"ה אבלות על נפל שחי יותר משלושים יום תביעות ייצוגיות נגד יצרני סיגריות עצם הלוז הגרש"ז אויערבך זצ"ל - מילי דפרידה הפגות בהלכה - השלכות הלכתיות מהגדרת הולדות רפואת נשים ותמותת תינוקות ב"ספר חסידים"

עמוד הבית

החובה להציל נפשות - במשפט העברי ובפסיקת ביהמ"ש העליון בישראל

ד"ר אליעזר בן-שלמה

החובה להציל נפשות

במשפט העברי ובפסיקה של בית המשפט העליון בישראל

החובה להציל נפשות הינה ללא ספק חובה מוסרית, האם היא גם חובה משפטית?

 

א. שתי גישות משפטיות

בשאלה זו קיימות שתי גישות שונות זו מזו:

מחד גיסא ניצבת הגישה האנגלו-אמריקאית השוללת הטלת חובת הצלת-נפשות פוזיטיבית. בקרב משפטנים באסכולה זו רווחת גישה עקרונית, לפיה יש להימנע, ככלל, מלחייב אדם לפעול באופן פוזיטיבי, ובפרט בתחום הצלת הנפשות. הדברים אמורים בעיקר ביחס לקטגוריית המקרים בהם נועד צו-העשה להביא להתערבות של מזדמן (innocent bystander) במהלך המאורעות על מנת למנוע תוצאה הרת אסון הממשמשת ובאה1 .

את רעיון "אי-ההתערבות" נימק המשפטן Hall במילים הבאות: "איננו מאמינים עדיין בכנות, כי כל אחד מאתנו מחוייב מבחינה מוסרית להיות שומר אחיו"2 .

מאידך גיסא, בניגוד לתפיסה האנגלו-אמריקאית, קובע סעיף 127 בחוק הפלילי הרוסי משנת 1960 כעבירה, את ההימנעות מלהגיש עזרה לאדם בסכנת מוות, כאשר עזרה זו היתה נחוצה מיידית, וכאשר היתה יכולה להינתן בלא סיכון רציני למסייע או לזולתו.

בחוק הפלילי הצרפתי הוקדש סעיף מיוחד להימנעות מהצלת הנתון בסכנה, (ס' 62 בחוק משנת 1945). החוק מתייחס לשלשה מצבים שונים:

1.מי שיכול למנוע בפעולה מיידית, וללא סכנה לו ו/או לצד שלישי, פשע או עבירה נגד גוף האדם, ונמנע בכוונה מלהצילו.

2.הנמנע מרצונו מלהציל אדם הנתון בסכנה לגופו, כאשר יכול להצילו ללא סיכון למציל, ו/או לצד שלישי, בפעולה עצמית או באמצעות הזעקת עזרה.

3.מי שיודע הוכחה לחפותו מפשע של נאשם העומד לדין ונמנע בכוונה מלמסור עדות בבית המשפט או במשטרה.

 

ב. במדינת ישראל

במדינת ישראל, אין חובה כללית להציל נפשות, אך חלה חובה על קבוצות מוגדרות באוכלוסיה להגיש עזרה ולהציל מסכנה: על הורים ביחס לילדיהם3 , על כבאים באירוע של נזק לגוף ולרכוש4 ועל נוהג רכב ביחס לנפגע תאונת דרכים5 , ותו לא.

 

ג. במשפט העברי

במשפט העברי מעוגנת החובה להציל נפשות במצות-עשה ובאיסור לאו:

"גופא, מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו? ת"ל: 'לא תעמוד על דם רעך' והא מהכא נפקא? מהתם נפקא!: אבידת גופו מנין? ת"ל: 'והשבותו לו'! אי מהתם הוה אמינא הני מילי בנפשיה אבל מיטרח ומיגר אגורי אימא לא, קמ"ל".

מכאן הסיק הרמב"ם שחיוב הרופא לרפאות הוא מן התורה - "וזה נכלל בפירוש מה שאמר הפסוק (דברים כב, ב): 'והשבותו לו' לרפאות את גופו, שהוא כשרואה אותו מסוכן ויכול להצילו או בגופו או בממונו או בחכמתו" (פירוש המשנה נדרים ד, ד), "ומותר לו לרפאותו בידו, שזו מצוה היא" (רמב"ם הלכות נדרים פרק ו, הל' ח).

הרמב"ן מציין מקור נוסף לחובת הריפוי: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח) ופסק הרמב"ן: "דמכה אדם לרפואה - פטור ומצוה "ואהבת לרעך כמוך" (תורת האדם מג).

בנוסף לדין הכללי של "והשבותו לו" (דברים כב, א-ג) ו"לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט, טז), הוקדשה סוגיה מיוחדת לחובה להתערב כאשר הסיכון בא מצד גורם אנושי: "רודף", לפיה נקרא כל היכול והמסוגל לכך - להציל את הנרדף. דין "רודף" מחייב את המזדמן להתערב והוא כולל היתר, הן לנרדף והן למזדמן, לעשות כל הדרוש להצלתו של הנרדף, לרבות פגיעה ברודף. במקרה זה העדיפה התורה את חיי הנרדף על פני חיי הרודף6 .

חובת הצלת נפשות בהלכה אינה חובה מוסרית בלבד, מדובר במצוה קבועה כחובה משפטית וכך נפסק להלכה ביד החזקה בחלק "נזיקין" בהלכות רוצח ושמירת נפש, בטור ובשו"ע סוף חלק "חשן משפט". בהלכה התפרט הנושא על פי ראשי-הפרקים העיקרים הבאים: הצלת הנרדף, הצלת כל הנתון בסכנה, מניעת סיכון מהזולת, הסתכנות, הזולת המכניס עצמו לסכנה, שמירת הבריאות ומניעת הסתכנות, שיפוי המציל על הוצאות שהוציא, הבא להציל ונכשל7 .

מדברי הרמב"ן התולה את חובת הריפוי במצות "ואהבת לרעך כמוך" מסיק הרב א' ולדינברג: "דמהני ילפותא ילפינן חיוב הרפואה גם במקום שברור שאין פיקוח נפש, כי אם צערא או חבלת אבר וכדומה לזה, ופשוט" (שו"ת רמת רחל סי' כא).

 

ד. אכיפת החוק:

כאמור לעיל, מחייבת ההלכה להציל נפשות ולהגיש עזרה רפואית. נותר לברר מה היא הסנקציה הקיימת למיפר את החובה - אם סנקציה פלילית ואם סנקציה אזרחית שמשמעה לפצות את הנפגע.

1. הסנקציה הפלילית-ענשית

אמנם בהלכה וכן בחברה היהודית האמונה על ההלכה לא מהווה העונש שבידי אדם וחומרתו קנה מידה יחיד לתוקפו של חוק ולאכיפתו. אדרבא, פעמים, עקב חומרתו של המעשה, אין די בעונש בידי אדם והעונש נשאר בידי שמים. כן מצינו במעביר כל בניו למולך, בהורג בשוגג קרוב למזיד, או באיסור "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני".

קיים קושי בהלכה להעניש את מי שהיה ביכולתו להציל, ולא הציל, שהרי על 'לא תעמוד על דם רעך" עוברים לא במעשה אלא במחדל ו"כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו"8. יש להניח שאין מקום לקבוע עונש של קבע, ברם סמכות טבועה בידי בית דין להעניש לפי צורך השעה: א"ר אליעזר בן יעקב שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סיג לתורה"9 . דוגמאות שונות סיכם הרמב"ם10 וביניהן: "להפקיר ממון שיש לו בעלים כפי מה שיראה לגדור פרצות הדת ולחזק הבדק, או לקנוס אלם זה... לעשות מריבה עם הראוי לריב עמו ולקללו... ולאסור בבית האסורים"11 .

מצות העשה של "והשבותו לו" שבמצות הצלת נפשות מקנה לבית-דין מעצם מהותה סמכות לכפות על האדם להציל, כל עוד הדבר אקטואלי, ככל מצות עשה.

מותר להניח כי ההלכה השאירה לבית הדין את הסמכות לעשות שימוש בסמכות-הענישה-הטבועה לפי צורך השעה והמקום, ללא קביעת ענשים ספציפיים. הפעלת הסמכות תיעשה בזהירות ומתוך אחריות רבה, כפי דברי הרמב"ם שם: "ובכל יהיה מעשיו לשם שמים ואל יהיה כבוד הבריות קל בעיניו... ואין כבוד התורה אלא לעשות על פי חוקיה ומשפטיה".

2. חובת פיצוי הנפגע

קשה להצביע על מקור לחיובו של הנמנע מלהציל נפשות לפצות את הנפגע.

הרמב"ן בתחילת חיבורו "דינא דגרמי" מוכיח כי הנמנע מלהשיב אבידה, פטור מלשלם הזיקו של בעל האבידה. כיון שהמקור לחובת הצלת נפשות הינה בפרשת השבת אבידה "והשבותו לו", ניתן להסיק בדרך של אנלוגיה כי גם הנמנע מלהציל פטור מלפצות את הנפגע. ברם מעמדת התוספות (בבא מציעא ל, ב) ניתן להסיק חובה אפשרית של פיצוי.

למרות שנושא הסנקציה לנמנע להציל אינה ברורה, אך לקביעת ההלכה עצמה יש ערך הצהרתי וערך חינוכי. לעובדה שמדובר בחובה משפטית ולא רק חובה מוסרית, ישנן מספר השלכות מעשיות וביניהן:

א.ניתן על פי ההלכה לכפות טיפול רפואי במקרים מתאימים.

ב.תינתן הגנה למציל שנכשל, בעיקר ביחס למזדמן שאינו פרופסיונלי.

 

ה. הצלת נפשות בפסיקה הישראלית:

עד לאחרונה לא עסקה הפסיקה הישראלית במישרין בחובה להציל נפשות וטרם הועמד לדין עובר-אורח מזדמן שהיה בכוחו להציל ולא הציל

הנושא עלה לדיון אגב המקרה הבא: נאשם נחשד על ידי המשטרה בסחר בסמים. שוטרים רדפו אחריו לתפסו, ובעת המרדף ראוהו בולע שתי חבילות קטנות, שלאחר מכן התברר כי הכילו כ-45 גרם סם מסוכן. הוא נתפס והובא על ידי השוטרים לבית חולים. הרופאים קבעו כי חיי הנאשם נתונים בסכנה, וכדי להציל את חייו עליהם לנתחו ולהוציא החבילות מקיבתו. הנאשם התנגד. המשטרה פנתה וקיבלה צו משופט בית משפט השלום לביצוע הניתוח שאכן בוצע חרף התנגדותו המפורשת של הנאשם ובמהלכו הוצאו חבילות הסם ששימשו ראיה נגדו, ומכחן הורשע בבית המשפט המחוזי. הנאשם עירער לבית המשפט העליון, והפעם נחלקו דעות השופטים באשר לחוקיות הניתוח שבוצע במערער למרות התנגדותו12 .

השופט גבריאל בך הזדהה עם העקרון שנתקבל והשתרש בפסיקה האנגלית והאמריקאית כי "האדם הוא שליט על גופו, וכי לא ניתן להפעיל עליו טיפול פיסי, ולא כל שכן לנתח את גופו, בניגוד לרצונו וללא קבלת הסכמתו"13. מכח העקרון האמור, אסור לרופא לבצע ניתוח בניגוד לרצונו של המטופל, אפילו לדעת הרופא הדבר נחוץ להצלת חייו של המטופל, וגם צו של בית משפט אין בו, לדעת השופט בך, כדי להכשיר את מעשה התקיפה14 .

בניגוד לדעתו של השופט בך, הצטרף השופט בייסקי לעמדה אותה קבעו השופטים זילברג ואגרנט, והצהיר: "אין אני סבור כי בסוגיא קשה וסבוכה זו עלינו לאמץ בהכרח את העקרונות שנתגבשו בארצות הברית ובאנגליה...". תפיסה זו, המעמידה את הצלת החיים כערך עליון במקום שאלה נתונים בסכנה מיידית ודאית אם לא תבוצע התערבות רפואית, כירורגית או אחרת, שקולה, לדעת השופט בייסקי, כנגד העיקרון כי האדם הוא אדון לגופו וכי לא תבוצע בו כל התערבות רפואית ללא הסכמתו15 .

וממשיך שם השופט בייסקי:

"סבורני כי העיקרון של קדושת החיים והצלתם כערך עליון מצדיק שלא להיצמד לאותם הכללים הדוגלים כמעט בנוקשות, למעט חריגים מסוימים, באיסור התערבות בגופו של אדם שלא בהסכמתו, בלי להתחשב בתוצאות.

דומני כי הגישה העולה מע"א 322/63 (עשירה) ומע"א 461/62 (צים) הנ"ל היא המייצגת והתואמת את התפיסה הראויה בישראל, בהיותה הקרובה ביותר למסורת ישראל, הדוגלת בקדושת החיים. על כן, כאשר נתון האדם בסכנת מות ודאית מיידית או שצפוי הוא לנזק חמור וודאי לבריאותו, מותר לבצע ניתוח או התערבות אחרת בגופו, אף שלא בהסכמתו. כל שכן מותר הדבר, ואף מחוייב הוא, כאשר מההתערבות עצמה אין נשקפים סיכונים מיוחדים מעבר למקובל מניתוח או מהתערבות מאותו סוג, וכאשר אין קיים חשש לנכות מהותית".

מעתה, לפנינו שתי גישות עקרוניות, שונות ומנוגדות זו לזו, בבית המשפט העליון, זו של השופט בך מחד גיסא ולעומתה של השופט בייסקי מאידך גיסא16 , איזו מהן תגבר?!

 

ו.פסק דין יעל שפר וחוק כבוד האדם וחירותו.

הניגוד בין העמדה האמריקאית המצדדת בזכות האוטונומיה של האדם על גופו לבין עמדת ההלכה המחייבת הצלת חיי אדם, התחדד לאחר שהתקבל "חוק יסוד כבוד האדם וחירותו" הקובע בסעיף 4: "כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו". מאידך נאמר בסעיף 7: א. כל אדם זכאי לפרטיות ולצניעת חייו. ב. אין נכנסים לרשות היחיד של אדם שלא בהסכמתו.

בעיה מרכזית העולה בפנינו היא, לכאורה, שההגנה על חיי האדם אינה עולה תמיד בקנה אחד עם ההגנה על כבוד האדם, חירותו האישית (האוטונומיה להחליט על גורל חייו), פרטיותו וצנעתו. במקרה בו נוצרת סתירה בין שני הערכים - איזו מבין זכויות היסוד עדיפה על פי השקפתו של המחוקק בישראל? על איזו מהן יגן בית המשפט?!

כב' המשנה לנשיא ביהמ"ש העליון מנחם אלון, בענין יעל שפר (ע"א 506/88) ניסה למצוא את "הסינתזה בין המטרה הדו-ערכית של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, והיא: עיגון בחוקיה של מדינת ישראל את ערכיה כמדינה יהודית ודמוקרטית".

קובע כבוד השופט אלון: 'לענין האפשרות של החשת מות אקטיביסטית, ברור ואין צורך לומר שבשאלה זו הסינתזה בין מערכת המשפט העברית ומערכת של מדינה דמוקרטית, פירושה קבלת המשותף למערכת המשפט העברי והאמריקאי בדבר איסור החשת מות אקטיבית" (פיסקה 57).

מוסיף כבוד השופט אלון שם: "גם אילו לא נמצאת היתה בפועל אף מערכת משפטית דמוקרטית האוסרת אותנזיה אקטיבית... הרי מאחר שהאותנזיה האקטיבית נוגדת היא את מהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, כפי שעמדנו על כך לעיל, מחייבת הסינתזה שבין שני המושגים "ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית" - להעדיף את המסקנה המתבקשת מערכיה של מדינה יהודית ולפרש על פיהם את המושג ערכיה של מדינה דמוקרטית".

לעומת דברי השופט אלון, נאמר ע"י כבוד השופט א' ברק בבג"צ 5688/92 (ויכסלבאום נגד שר הבטחון, פסקה 11) כי "תכנו של 'כבוד האדם' ייקבע על-ידי ההשקפות של הציבור הנאור בישראל, על רקע תכליתו של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו". אם כי כב' השופט ברק לא דן באופן ישיר בהצלת חיים, הרי על פי העקרונות שהוא קבע נראה שהוא קרוב יותר לדעתו של השופט בך מאשר לדעתו של השופט בייסקי.

 

ז. לחקיקת חוק "חובת הצלת נפשות"

קיים היום אינטרס ציבורי לחקיקת חוק המחייב הצלת חיי אדם, חוק זה יבטיח לאזרחים שהציבור, וכל אחד מיחידיו, יבוא לעזרתו בעת צרה. אם תיקבע חובת ההצלה בחוק חרות, אף אם לא ייקבע עונש בצידו, יהא ניתן להחיל על מיפר החובה את מבחני הרשלנות, כהצעתו של פרופ' ברק. כמו כן, לעוסק בשירותי הצלה תינתן הגנה במישור הפלילי והאזרחי, כדין כל הפועל בתוקף סמכות שהחוק העניק לו17 . החוק יעניק בטחון לרופאים ולכוחות העזר ברפואה, בעבודתם, וכי לא יזדקקו ליעוץ משפטי צמוד בפעולתם. החוק יאפשר לרופא המזדמן למקום תאונה לגייס אדם ורכוש לצורך הצלת חיי אדם.

לדעתנו, עשויות ההוראות בתקנות התעבורה ת' 146-144 לשמש כדגם לחובה כללית בכל מצב של סכנת נפשות. וכן עשויות ההוראות בחוק שירותי כבאות ס' 20-24 לשמש כדגם לסמכות שיש להעניק לכל שירותי ההצלה. ניתן לעשות שימוש גם בצו המועצות המקומיות (א) תשי"א - 1950, סעיף 146 (נ) המסמיך את המועצה "לקבוע הסדרים, להטיל איסורים והגבלות, לאחוז באמצעים ולחייב תושבים, בעלים ומחזיקים שהם יאחזו באמצעים - כדי להבטיח את בריאות הציבור...". אכן, רשויות מקומיות רבות חוקקו חוקי-עזר לסלוק מפגעים ולהגבלת החזקתם של בעלי חיים וכלבים.

 

לסיכום:

ודאי "שהצלת נפשות" הוא נושא חינוכי ומוסרי. יחד עם זאת חייבת החברה לבטא בחוק ובפסיקה בצורה ברורה וחד משמעית את החיוב לעסוק בהצלת נפשות, חיוב המתאים למקורות ההלכה ולאופיה של החברה היהודית בכל הדורות, חיוב אשר יבוטא בהחלפת הסיסמה שמקורה בספרות היוונית "אדם לאדם - זאב" באתגר עברי מחודש: "אדם לאדם - מציל".

נראה, כי המורשת התרבותית של עם ישראל מחד גיסא, והסטנדרטים של החברה הישראלית המתחדשת מאידך גיסא, מחייבים לצקת את האידיאל של הצלת-נפשות בחוק חרות במדינת ישראל.

הצעתנו אינה מהפכנית, כי אם נועדה להרחיב את החקיקה הקיימת ולגבשה לידי חוק יסוד שיעמיד כערך מרכזי את חיי האדם.

 

1 . יובל לוי - אליעזר לדרמן, עיקרים באחריות פלילית (תשמ"א) 155.

2 . Hall, General Principles of Criminal Law (Indianapolis 2nd ed, 1960, 8-10)

הנמקה זו לא תשכנע את מי שאמון על התנ"ך בו מסופר כי קין, הרוצח הראשון בתולדות האנושות, העלה את הטיעון: "השומר אחי אנכי?" (בראשית ד, ט), ללא הועיל לו.

3 . חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב - 1962, ס"ח 120.

4 . חוק שירותי כבאות תשי"ט - 1959, אין חובה חוקית פוזיטיבית על בעלי מקצועות אחרים, לרבות רופא, להגיש עזרה ללא הסכם מחייב בין הצדדים.

5 . תקנות התעבורה תשכ"א - 1961, ת' 144(א), 2(א-ב), ת' 146(א).

6 . משנה סנהדרין ו,ז. בבלי שם דף עג ע"א. והשוה דין הבא במחתרת (שמות כב, א).

7 . שם,שם.

חכמים הרחיבו את איסור גרימת סיכון לזולת, גם למתן עצה מסוכנת או הסתה לנטילת סיכונים מיותרים: "לפני עור לא תתן מכשול" (ויקרא יט, יד) - אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו, אל תאמר לו צא בהשכמה שיקפחוהו ליסטים, צא בצהרים בשביל שישתרב וכו'" (ספרא שם, לה).

הוסיפו הפוסקים כי מניעת הסיכון מחייבת גם נקיטת צעדים פוזיטיביים, כגון ללוות אורחים ושמירה על עוברי דרכים - רמב"ם הלכות אבל פרק יד הלכה א-ג, הובא בדרכי משה, טור חושן משפט תכו סק"א, סמ"ע שם תכז סקי"א.

שם, יא, ה, שולחן ערוך חשן משפט תכז, י. וסיים השו"ע: "והנזהר מהם תבא עליו ברכת כל טוב".

פסק עוד הרמ"א יורה דעה קטז, ה: "וכן ייזהר מכל הדברים המביאים לידי סכנה, כי סכנתא חמירא מאיסורא, ויש לחוש יותר מספק סכנה מלספק איסור" (עפ"י סוגית הבבלי בחולין ט, ע"ב - י, ע"א). וראה עוד רמב"ם הלכות דעות, פרקים ג-ד, וקיצור שולחן ערוך סי' לב.

בערוך השולחן חו"מ חכ"ו, א-ג, סיכם את כל ההלכות הנ"ל.

8 . בבלי כתובות פו, ע"א: "כגון שאומרים לו עשה סוכה - ואינו עושה, לולב – ואינו עושה, מכין אותו עד שתצא נפשו". וברש"י שם ע"ב ד"ה מכין אותו: "קודם שעובר על העשה ויש בידו לקיים".

9 . בבלי יבמות צ, ע"ב.

10 . הלכות סנהדרין כד, ד-י.

11 . מבירורם של הדברים עולה כי טעה אורי ידין במאמרו: "דיני פיקוח נפש - חיוב מוסרי

בלבד?" בסברו כי הצלת נפש בהלכה היא חובה מוסרית בלבד אך אין עליו לתת את הדין בפני ערכאת אנוש השופטת עבריינים ומזיקים.

12 . ע"פ 480/85 י' קורטאם נגד מדינת ישראל, פד"י מ(3) 673.

13 . שם, 681, אות ד ואילך.

14 . שם, 682 אות א.

שם, 681 אות ו. השופט בך לא הזכיר את דברי השופטים אגרנט וזילברג ע"א 322/63 עשירה נגד מדינת ישראל, פד"י יח(ג) 449. ושם, 458 אות א ואילך.

15 . שם, 696 אות ג.

שם, 697 החל מסעיף 7 ואילך.

16 . השופט השלישי שישב בדין, השופט י' מלץ, לא הביע עמדה. יש לתמוה על השופט מ' אלון שישב בדין כאשר הענין הובא לראשונה לביהמ"ש העליון, פיקפק בסמכותו של שופט בימ"ש השלום להכשיר את הניתוח, ולא הסתמך על סמכות הכפיה שבהלכה, ואף לא הזכיר את דברי השופט אגרנט, לעיל הערה 14.

17 . ראה: אהרן אנקר, "הכרח וצורך בדיני עונשין", אוניברסיטה בר-אילן תשל"ז - 1977 235, 238-9, כי ניתן לבסס הגנת צורך וצידוק במישור הפלילי על חיוב הצלת נפשות שבהלכה.

פרויקט השו"ת

פרויקט השו"ת הבינלאומי ברפואה והלכה

יש לך שאלה רפואית הלכתית? לא יודע מה לעשות? אתה מוזמן לשאול אותנו

לחץ כאן