אתיקה רפואית

מבוא

בחמישים השנים האחרונות חלה מהפכה זוטא בתחום הספרות ההלכתית-רפואית. ממאמרים הפזורים במרחבי הספרות ההלכתית, דרך אסופות מאמרים שיוחדו להלכות רפואה, ועד ריכוזים מקצועיים ברפואה והלכה במבנה אנציקלופדי או בסידור קלאסי על פי סדר סעיפי השולחן ערוך. אולם המהפכה לא הסתכמה רק במבנה הצורני של הספרות המקצועית הזו, אלא באה לידי ביטוי גם במיסוד הרפואה וההלכה כמקצוע רב-תחומי, בשילובם של רופאים בעלי השכלה תורנית גבוהה ורבנים בעלי השכלה רפואית רחבה במרכזי מחקר רפואיים-הלכתיים, בקשר דו-סיטרי בין גדולי הפוסקים לבין רופאים בכירים בישראל ובפזורה, ובהטמעת עקרונות הומניים יהודיים בחוקי בריאות ורפואה מורכבים של כנסת ישראל.

במהלך יובל השנים אף נולדו מושגים וכינויים חדשים הקשורים לרפואה והלכה. המושג אתיקה רפואית יהודית שנולד בסוף העשור השני חופף במידה רבה לרפואה והלכה, אך איננו זהה לו לחלוטין. גם רפואה ומשפט עברי שהינו ענף או צאצא משותף של רפואה ומשפט ושל רפואה והלכה, איננו מושג נרדף לאביו ההלכתי. להגברת הבלבול אנו נתקלים גם במושג של הרפואה ביהדות שהשימוש בו לעיתים חופף לרפואה והלכה, לעיתים לאתיקה רפואית יהודית ולעיתים מהווה הגדרה כוללת של שני התחומים הללו, ואף יותר.

 

אתיקה רפואית כללית

מאז ראשית ההיסטוריה האנושית מוצאים אנו התייחסות לבעיות רפואיות-מוסריות בצורת חוקים, תקנות, הנחיות ו'שבועות', שנוסחו עבור רופאים, או על ידי רופאים. התייחסות כזו מוצאים אנו בין העמים הקדמונים השונים - בחוקי חמורבי בבבל, בפפירוסים מצריים, בתרבויות הודיות וסיניות, ובין היוונים הקדמונים, ובראשם היפוקרטס.

הקודים האתיים-רפואיים הקדומים נוסחו בדרך כלל על ידי אדם בודד, או קבוצה קטנה של אנשים, ובדרך כלל היו אלו רופאים. במשך תקופת ימי הביניים נוסחו עוד שבועות שונות שהוטמעו בהן כללים אתיים-רפואיים. בתקופה החדשה יש הרואים בעבודותיו וכתביו של תומס פרסיוואל (Thomas Percival), שפורסמו בשנת 1803, את הבסיס האתי-רפואי הראשון, שעליו נבנו הקודים האתיים המקצועיים בארה"ב ובעולם המערבי.

מן הראוי להבדיל בין כללים אתיים שיונקים את עוצמתם ממערכות מוסר בלבד, לבין "קודים אתיים" שנוצרו, בין היתר, כדי להסדיר יחסי עבודה ולשמור על אינטרסים של חברים בגילדות מקצועיות שונות.

האתיקה הרפואית, בצורתה המודרנית המקצועית, התפתחה בקצב מהיר במחצית השניה של המאה ה-20, לאחר שהעולם המערבי החל לעכל את המידע על זוועות מלחמת העולם השניה. היא מבוססת על תפיסות רב-תחומיות הכוללות רפואה, פילוסופיה, דת, משפט, היסטוריה, פסיכולוגיה, סוציולוגיה וחינוך. אם בעבר היה העיסוק באתיקה הרפואית נחלתם של בודדים בלבד, לרוב היו אלו הרופאים עצמם שעסקו בתחום זה, הרי שבשנים האחרונות קיבל ענף זה תנופה רבה והעיסוק באתיקה הרפואית הפך להיות נחלתם של רבים, הן מומחים בתחומים שונים - לאו דווקא מתחום הרפואה - והן אנשי ציבור, אמצעי התקשורת, ואחרים.

כדאי לדעת כי הרבה מהמחקרים והדעות בתחום האתיקה הרפואית המודרנית מקורם בארה"ב ובבריטניה. משום כך אין דעות ומסקנות אלו משקפות את הגישות, ההשקפות והלוך-הרוחות במדינות מערביות אחרות כגון צרפת, גרמניה ואיטליה, ובוודאי שאינן משקפות את השקפות קהיליית העולם השלישי, של מדינות מזרח אירופה או של המזרח הרחוק. אין הגיון או הגינות בהנחה ששיטות והשקפות של חלק ממדינות המערב צריכות להכתיב למדינות אחרות מדיניות מוסרית בנושאי רפואה, או דרכי חשיבה ופתרון של דילמות אתיות. הדבר בוודאי נכון ככל שהוא נוגע להבדלים בין השקפות חילוניות מערביות לבין גישות דתיות שונות. הבדלים עמוקים קיימים בין הגישה החילונית המערבית לבין כל הדתות, ולאו דווקא בינה לבין היהדות.

גם באופיה שונה האתיקה החילונית מכל מערכת חוקית-חילונית או דתית. שכן כל מערכת חוקית קובעת, בדרך כלל, עמדה פסוקה לשאלה המתעוררת בפניה, אף אם קיימים חילוקי דעות בין השופטים או בין מורי ההלכה. לעומת זאת, לדעת הרבה אתיקאים, האתיקה איננה מתיימרת להכריע באופן נחרץ בדילמות המוסריות, אלא לחדד את הבעיות, להגדיר היטב את צדדי השאלה, ולהציע חלופות הגיוניות לפתרונה.

 

 אתיקה רפואית יהודית

עד לפני שנים ספורות לא היה קיים בהלכה מושג ייחודי או התייחסות נפרדת לאתיקה רפואית. כללי האתיקה הרפואית נגזרו ישירות מכללי ההלכה של המשפט העברי, ויושמו לתחום הרפואי בדיוק כפי שאותם עקרונות יושמו לתחום הכלכלי או החברתי. אולם לאור התפתחות ענף האתיקה הרפואית בעולם המחשבה העולמי, הורגש צורך לייחד מקום לענף זה גם במסגרת היהדות, והוטבע המונח 'אתיקה רפואית יהודית'. הראשון שטבע מונח זה והשתמש בו היה הרב ישראל (עמנואל) יעקובוביץ בספרו הקלאסי Jewish Medical Ethics (New York: Bloch Pub., 1959); 2nd ed., 1975. למעשה עוסק מחקרו של הרב יעקובוביץ בניתוח הלכתי משווה של סוגיות מגוונות בתחום הרפואה.

קיים הבדל עקרוני בין מורשת ישראל לבין תורות אתיות 'כלליות' או 'חילוניות' ביחס למקור הסמכות של כללי התנהגות מוסרית. ניתן להכליל ולומר שבמסורת היהודית המקור למערכת החוקים והמוסר הוא התורה, בעוד שהמקור 'החילוני' למערכות אלו הוא התבונה האנושית, שאיננה ניתנת לניתוק מהרגשים סובייקטיביים של האדם.

במורשת ישראל מצויה התייחסות נרחבת למוסר ולהתנהגות ראויים, הן בין אדם לחברו והן בין אדם למקום. שתי דרכים עיקריות להוראת ההתנהגות המוסרית הנאותה: האחת בהלכות מוגדרות ובכללים עקרוניים מחייבים, השניה בתיאור התנהגויות של אישים שונים הראויות לחיקוי .

במקרא ובספרות ההלכה נקבעו עקרונות כלליים ביחסים שבין אדם לחברו, כגון 'ואהבת לרעך כמוך' - זה כלל גדול בתורה; 'דעלך סני לחברך לא תעביד - זו כל התורה כולה, ואידך זיל גמור'; 'ועשית הישר והטוב בעיני ה''; 'שמרו משפט ועשו צדקה'; 'שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט'; 'עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך'; 'וצדיק באמונתו יחיה'; 'למען תלך בדרך טובים, ואורחות צדיקים תשמור'; 'דרכיה דרכי נועם, וכל נתיבותיה שלום'; ועוד.

מערכת המוסר היהודי, בדומה למערכת ההלכתית, איננה מסתפקת רק בכללים תיאורטיים, אלא ממלאת אותם בתוכן מעשי פרטני. דרישת ההלכה היא שכל אחד ואחת ישאף ויחתור להגיע לשלמות התנהגותית כלפי הזולת, ולא שיסתפק בהגדרות מופשטות של מידות טובות.

מבין תרי"ג המצוות שבתורה, יש מצוות רבות שניתן להגדירם כמוסריות או כאתיות. רשימה מקיפה של מצוות כאלה מפורטת באנציקלופדיה ההלכתית רפואית. מצוות אלו מתייחסות למגוון של עקרונות, ביניהם: הטבה, התייחסות נאותה ומכובדת לזולת, הימנעות מפגיעה בזולת במעשה, הימנעות מפגיעה בזולת בדיבור ובמחשבה, הגנה על האוכלוסיות החלשות שבחברה, שמירה על דרכי מסחר ומוסר-עבודה נאותים, שיפוט הוגן וראוי, יחסים נאותים בינו לבינה ועוד.

הדרכות והוראות מוסריות מפוזרות ברחבי ספרות ההלכה והמדרש, ומהוות בסיס לתורות מוסר מאורגנות שנוצרו בימי הביניים ובעת החדשה ולספרות מוסר ענפה. ספרות זו עוסקת בצורה מסודרת בניתוח, בהסבר ובהדגמה של התנהגות ראויה ותיקון מידותיו של אדם.

באמצע המאה הקודמת נוסדה בליטא תנועת המוסר על ידי ר' ישראל ליפקין סלנטר. היתה זו תנועה רוחנית אליטיסטית לתיקון המידות ולשאיפה לשלמות אישית. עקרונות התנועה חדרו מאז לרוב הישיבות ה"ליטאיות", ובהמשך בצורות שונות גם לישיבות חסידיות, והשפיעו על אישים בולטים בארץ ובתפוצות.


רפואה ומשפט עברי

"משפט עברי" הינו מונח מודרני, הכולל את העניינים בתחום ההלכה שהם נושא לזכויות וחובות משפטיות. עניינים אלו נחשבים לעניינים משפטיים גם בשיטות משפט אחרות, וזאת להבדיל מענייני דת ומוסר שאינם נחשבים לעניינים משפטיים בשיטות המשפט המודרניות.

מכאן שרפואה ומשפט עברי הינו צאצא משותף של רפואה ומשפט מחד ושל משפט עברי מאידך. מקצוע זה עוסק בכל הנושאים הקושרים רפואה ומשפט, כאשר הניתוח המשפטי מתבסס על הכלים של המשפט העברי. אם נסתפק בהגדרה פשטנית במקצת, ניתן לומר ש"רפואה ומשפט עברי" עוסקת בעיקר בתחום של דינים שבין אדם לחברו, אך איננה מתייחסת כמעט לדינים שבין אדם למקום. לדוגמא: חובות הרופא, החולה והחברה שייכים כמובן לתחום זה, בעוד שדיני רפואה בשבת או ביום הכיפורים שייכים בלעדית לתחום הרפואה וההלכה.

 

רפואה והלכה

תחום הרפואה וההלכה רחב יותר מתחום ה"רפואה ומשפט עברי". כלולים בו גם העניינים בתחום ההלכה שהם נושא לזכויות וחובות משפטיות, וגם ענייני דת ומוסר. במילים אחרות, כלולים כאן גם דיני "בין אדם לחברו" וגם דיני "בין אדם למקום" הנוגעים לחולה, לרופא או למחקר הרפואי. תחום זה רחב יותר מ"רפואה ומשפט עברי" אך מצומצם יותר מתחום "הרפואה ביהדות".

על ההקפדה וההבדלה בין שני המונחים האחרונים מקפידים, בצדק, בעיקר המדקדקים; אולם לרוב הצרכים המעשיים מקובל להתייחס לשני הביטויים הללו כלאל ביטויים נרדפים.

 

הרפואה ביהדות

"הרפואה ביהדות" הינו תחום מקצועי רחב, הכולל הן את המקצוע "רפואה והלכה" והן ענף של מקצוע ההיסטוריה הרפואית, ענף המתייחד לעיסוק בהיסטוריה רפואית של העולם היהודי ובאלמנטים הההיסטוריים המפוזרים בספרות היהודית לדורותיה. מאז 1985 מתקיים בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית והסתדרות מדיצינית הדסה בירושלים קורס בחירה סמסטריאלי בשם "הרפואה ביהדות". בקורס שני חלקים שווים: היסטורי והלכתי-רפואי, והוא ניתן בשיתוף בין המדור להיסטוריה של הרפואה בפקולטה לבין "מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי התורה".