נשמת אברהם - אורח חיים סימן שמג

סימן שמג  דיני קטן בשבת

 

סעיף א  קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו, אבל אביו מצווה לגעור בו להפרישו (א) (מאיסור דאורייתא). ולהאכילו בידים, אסור אפילו דברים (ב) שאסורים מדברי סופרים, וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפי' בדברים שהם משום שבות. הגה וי"א דכל זה בקטן דלא הגיע לחינוך, אבל הגיע לחינוך צריכים להפרישו, וי"א דלא שייך חינוך לבית דין, אלא לאב בלבד. וקטן שהכה את אביו או עבר שאר עבירות בקטנותו, אע"פ שא"צ תשובה כשיגדל, מ"מ טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה, אע"פ שעבר קודם שנעשה בר עונשין.

 

נשמת אברהם

 

(א) מאיסור דאורייתא.

1. אשת כהן מעוברת. עיין במג"א 1 בשם הש"ך 2 שכתב בשם הרוקח 3: דאשת כהן מעוברת מותרת ליכנס לכתחלה באהל המת, דספק ספיקא הוא, שמא היא נקבה או שמא הוא נפל ע"ש. וכותב ע"ז המג"א: וצ"ע דבלא"ה מותר דטומאה בלועה (צ"ע כי המאירי 4 כותב דעובר חי הוי טהרה בלועה ואינו מקבל טומאה וראה בבאר היטב שגרסתו טהרה בלועה. והראה לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שגם המחצית השקל מתקן שצ"ל טהרה בלועה) אינה מטמאה כדאיתא משנה ה' פ"ו דאהלות ובחולין פ"ד (עא ע"א) וכ"פ הרמב"ם סוף הל' טומאת מת דלא כר' עקיבא (חולין עב ע"א) וכ"ד הראב"ד וצ"ע, עכ"ל.

            הנתיב חיים 5 כותב על קושית המג"א: וצ"ע אמאי לא הקשה ממשנה ב' פ"ג דמס' פרה שמביאין נשים מעוברות, מאי מהני דילמא נכנסו לאוהל מת, אלא דטהרה בלועה לא מטמאה, אך האמת יורה דרכו דהרוקח איירי באשה שקרבו ימיה ללדת ורוצה לילך שם, אפ"ה מותר מטעם ספק-ספקא, וזה לא הוי טהרה בלועה, עכ"ל. וכ"כ המ"ב 6: אשת כהן מעוברת שקרבו ימיה ללדת, מותרת ליכנס לכתחלה באהל המת דאף שנראה לנו שודאי תלד שם ולד ושמא יהיה זכר ויטמא שם, אפ"ה מותר דס"ס הוא שמא יהיה נקבה ושמא יהיה נפל, עכ"ל.

            וכן הקשה ותירץ הרדב"ז 7 דהרוקח מיירי באשה שקרבו ימיה ללדת ויש לחוש שמא יוציא הולד ראשו ונמצא שהוא כילוד ואינה טהרה בלועה וכו' ומש"ה כתב דאפ"ה לא חיישינן דאכתי איכא ספק-ספיקא, שמא אינו ולד של קיימא ונפל הוא או שמא נקבה היא וכו' ואפילו אם תרצה לומר דהיכא דקים ליה שכלו לו חדשיו לא חשיב נפל לענין זה, ה"מ היכא דנולד חי ואח"כ מת אבל כל היכא דאכתי לא נולד ולא הויא ליה חזקת חיות אכתי איכא ספק-ספיקא, ספק נקבה ספק זכר ואת"ל זכר שמא ימות בשעת לידה דמעשים בכל יום שיוציא הולד ראשו ויחלק וימות, הילכך אכתי איכא תרי ספיקי וכו', עכ"ל. אך ראיתי ששואל הגליון מהרש"א 8: ק"ל דהא רוב אינן מפילות ועיין תוס' כתובות ט ע"א ד"ה ואי, עכ"ל. וכן שואל הפמ"ג 9: וצ"ע דרוב נשים יולדות וולד קיימא ועסי' שעד ובש"ך ט וכו' משא"כ להקל באיסור תורה להקל בס"ס כה"ג הא ספק הב' שמא נפל נגד הרוב הוא וכה"ג כמאן דליתא דמי עיו"ד קי ותוס' כתובות בסוגיא דפ"פ דוקא רוב דרבנן מהני ס"ס וכו' וכעת הדבר צריך תלמוד. אך כותב החת"ס 10 דס"ס דרוקח הוא לאו דוקא וכוונתו סמוך מיעוט מפילות למחצה דנקבות והו"ל זכרים בני קיימא מיעוטא וכ"כ בכ"מ פ"ח מתרומה ה"ד בסוף דבריו. וממשיך שם: אך לענין איסור כניסה לאוהל המת להזהיר הגדולים על הקטנים, כל זמן שהוא עודנו נפל, ר"ל שלא נגמר ממש, אע"פ שסופו להיות בן קיימא כרוב ולדות, מ"מ כיון שעתה נפל ואינו ראוי לצאת לאויר העולם, אינו מוזהר עליו משום טומאה, והיינו דכתב הרוקח שמא נפל הוא, והא דאמר בלשון ספק, שמא נפל הוא, היינו לכלול אפילו אשה שכלו חדשיה ומלאו ימיה ללדת להיות יושבת על המשבר, מ"מ מספקינן שמא עודנו נפל ולא נגמר במלואו, עכ"ל. וכ"כ השו"ת בנין ציון 11 דסו"ס כשיצא לאויר העולם ישאר בטומאתו, ואסור לגרום שיהיה כהן טמא גם לאחר זמן. ועיין גם בקובץ שיעורים 12.

            על קושיית המג"א מתרץ האבני מלואים 13: לפי מה דאמרינן ביבמות דף עח אי נימא עובר לאו ירך אמו הוא אלא הא דאמר רבא נכרית שנתגיירה מעוברת, בנה אין צריך טבילה, ואמאי אין צריך טבילה וכ"ת משום דר' יצחק דאמר ר"י ד"ת רובו ומקפיד עליו חוצץ וכו' שאני עובר דהיינו רביתיה, ופירש"י ולאו חציצה היא, ע"ש. הרי לפנינו דכיון דהיינו רביתיה לא הוי חציצה ועלתה טבילת האם לעובר, א"כ ה"ה בנכנסה לאהל המת נטמא גם העובר ולא הוי טהרה בלועה, דכשם שאין האם חוצצת לטהרה ה"ה לטומאה וכו'. ומכ"ש אי אמרינן עובר ירך אמו הוא דלא הוי טהרה בלועה, עכ"ל.

            כותב ההר צבי 14: ולי היה נראה ליישב קושית המג"א, דהרוקח ס"ל עובר ירך אמו והם ממש גוף אחד, וגוף אדם שנטמא, כולו טמא הוא, וגם הולד נטמא שהוא כאחד מאבריה, וכשנולד נמצא שהוא טמא דטומאה שבו להיכן הלכה, ולכן כשהיא מעוברת ונכנסה לאהל המת, הרי היא מטמא כהן, וכשיולד יהיה טמא, והויא בכלל מטמא את הכהן וכו', וע"כ צ"ל דתוכו טהור, פירושו דכל דבר שבלוע בו טהור, לא משום דבתוכיותו טהור הוא, אלא משום דדבר הבלוע לאו בר קבולי טומאה הוא, מה שאין כן עובר במעי אמו, למאן דאמר דירך אמו אינו בכלל בלוע משום דהרי הוא אחד מאבריה וכשהיא טמאה גם אבריה טמאים, עכ"ל.

            וכתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל 15: נראה דאם היינו חוששין לדעת האבני מלואים, היה אסור לאשה הרה להטמא גם לאב ואם וכמו"ש המנ"ח במצוה רסד דגדול מוזהר על כהן קטן שלא לטמא אותו אפילו לקרוביו הואיל והקטן עצמו אינו מצווה להיטמא לקרובים (רק אם הוא מטמא מעצמו לקרוביו אין שום חיוב להפרישו, ע"ש). ועל עיקר דברי האב"מ נראה דכמו שעובר מת אינו מטמא באהל וגם האשה עצמה טהורה עד שיצא הולד, כך גם אינו נטמא גם בלי הטעם של האב"מ, משום דכיון שמת לאו היינו רביתיה והיינו משום דהא דטהרה בלועה אינה נטמאת וכן להיפך לא קשור כלל עם גדרי חציצה. וגם אפשר דעובר במעי אמו אין לו עדיין קדושת כהונה וחשיב לענין איסור זה שלא להיטמא כעובר במעי זרה אף אם גם אמו כהנת. וכ"ש דלמ"ד עובר ירך אמו כיון דחשיב רק כירך דאמרינן שהלאו נאמר רק לאיש ולא לירך, וכן הוא גם במנ"ח רסג. עכ"פ צריך כבודו להעתיק את אשר כתב הגאון מוהרא"ז מרגלית בהלכותיו שבסוף יו"ד אות כא, דמ"מ אם שלמו חדשי עיבורה תיזהר לא להיכנס לאהל המת, עכ"ל.

            וז"ל הג"ר אפרים זלמן מרגליות זצ"ל 16: אשת כהן מעוברת, אם שלמו חדשי עיבורה ועומדת על פרק לידתה, אסורה ליכנס לאוהל המת וקודם זה מותרת, עכ"ל.

כותב הנודע ביהודה 17: גם קושייתו על הרוקח לא קשיא, דאשה זו אף שהיא אשת כהן מותרת היא לבוא באוהל המת וע"י שנתעברה אתה רוצה לאסרה משום שמא הוא זכר בן קיימא, אמרינן רובא נקבה או נפל וחזקה להתירה ונשארה בחזקת היתר, עכ"ל.

אך היעב"ץ 18 מביא בשם שכנה"ג שאשת כהן מעוברת שנזהרת שלא להטמא למת ויראה לי שמנהג בורות הוא דקודם שיצא לאויר העולם לא שייך טומאה בעובר, וכו'. ושוב מביא בשם כ"י למהרע"י דהביא ראיה מדברי הרוקח דיש ליזהר כי הרי לא התיר הרוקח אלא משום ס"ס משמע דמ"מ שייך בעובר טומאה, וכיון דשייך טומאה ראוי להזהר ודבריו נפלאו ממני שהרוקח מתיר מטעם ס"ס והוא ז"ל מביא ממנו ראיה לאסור, עכ"ל של שכנה"ג. וכותב היעב"ץ: ואומר אני שיפה דקדק מהרע"י וכו' א"כ מאן דפריש נמי מס"ס חסידות היא ולא מנהג בורות הוא, וכו'. וממשיך שיש בענין זה של אשת כהן מעוברת שני חלוקי דינים, האחד, שהיא בתוך ימי עבורה ועדיין לא שלמו לעובר חדשיו בכה"ג איירי רוקח דש"ד למסמך אס"ס אע"ג דאיכא למיחש דילמא יוציא ולד ראשו לא חיישינן וכו'. אבל יש עוד דין שני, רצוני באשת כהן מעוברת שכלו חדשי עבורה דכל שעתא איכא למיחש לפתיחת הקבר ולהוצאת הראש ומאז מקבל טומאה ודאי תו ליכא ס"ס וכו' בכה"ג ודאי צריך להזהר דחששה דספק דאורייתא הוא כה"ג ותו לא מידי. נמצא מקום חשוב למנהג וראוי א"כ לאשת כהן מעוברת להזהר שלא להכנס באוהל המת ובבית הקברות משנכנסה לחודש תשיעי להריונה, שאפילו יום אחד בו חשוב חודש ויולדת למקוטעין שהוא דבר מצוי וכו' ע"ש דבריו.

המנ"ח 19 כותב: דיש מקום לדברי הרוקח, דהולד נטמא א"כ לא הויא רשאה ליכנס אם לא משום ס"ס, אך מ"מ צ"ע כיון דירך אמו הוא לא שייך בו כלל כהונה אף דנטמא מ"מ הוי ליה כאחד מאבריה אבל לא כהן הוא וכו' ואף במעי כהנת דוקא לענין תרומה אבל שלא ליטמא נראה דלא שייך כלל מצות כהונה עליו וכו', עכ"ל. וכ"כ ההר צבי 20. וכן מתיר החלקת יעקב 21.

השבט הלוי 22 כותב להסכים עם סברת הנתיב חיים וכסתימת הרוקח דבכל אופן התיר וכאשר נקט באמת גם החת"ס ודלא כהיעב"ץ. ומסכם שאין להרעיש על כניסת יולדת אשת כהן בבית חולים בזה"ז – אבל מה שיש להרעיש הוא הבקורים שהבעל והשאר כהנים מבקרים שם.

לכאורה אין הדיון הנ"ל מעשי בזמנינו כיון שרוב נשים הרות עוברות בדיקות שגרתיות של אולטרא-סאונד ואפשר לדעת א"כ באשת כהן אם עוברה זכר או נקבה כך שאין לאשת כהן שנמצאת בחודש התשיעי להריונה ויודעת שעוברה זכר ליכנס לאוהל המת כגון בבית חולים בארץ ישראל שאין שם סידור למנוע טומאת מת לנכנסים. אך השאלה היא, האם היא צריכה לעבור בדיקה זו כדי לדעת את מין העובר? בנוסף הסיכון שעובר בריא ייולד כנפל בכלו לו חדשיו הוא קטן מאד. וכותב מהר"ם חלאווה 23 דכיון דאפשר למיקם עליה דמלתא כל בספיקא צריכה בדיקה וכן בכל ספק דרבנן או בספק-ספיקא דאורייתא, כל שאפשר לעמוד על בירורו של דבר אין מתירין עד שיעמדו עליו, עכ"ל. וכ"כ המשנה

למלך 24: דקי"ל דספקא דרבנן לקולא, היכא דיכול להתברר לא אזלינן לקולא משום דלא חשיב ספק כל שיכול להתברר וכמו שכתבו הראשונים וכו' 25. וכן פוסק הש"ך 26 דבמקום שיש ס"ס גמור א"צ לבדוק כלל אעפ"י שיש לברר האיסור ע"י בדיקה וכו' ויש חולקין, ויש להחמיר היכא דאפשר ואין הפסד בדבר, עכ"ל. ויתכן, דאפילו לפי הרשב"א 27 שמתנה את הצורך לבירור רק כשדוקא יכולים לברר שני הספיקות ולא ישאר לנו שום ספק, אבל אם אפילו אחר הבירור אכתי לא יבורר לנו רק ספק אחד והספק השני א"א לברר רק דממילא יהיה אסור מחמת ספק דאורייתא, בזה אין צריך לברר – במקרה דינן כן היא צריכה לברר כי הלא הספק הנשאר, דהיינו שמא נפל הוא, הוא רחוק מאד (פחות בהרבה מעשרה אחוז 28) וכקושית הגליון מהרש"א והפמ"ג המובאים לעיל. ועיין בנחלת צבי 29 שדן באריכות בדברי הראשונים ואחרונים ומסכם: כבר הכריע הש"ך דהיכא דאפשר ואין הפסד בדבר צריך לברר.

בזמנינו רובא דרובא מהנולדים בחודש התשיעי הם בריאים, ובמיוחד אם בבדיקות רפואיות לפני כן – כולל בדיקת האולטרא-סאונד – לא צפו לבעיות מצד העובר והוא נראה בריא ושלם. ואמר לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שהדין נכון (שאשת כהן תעבור בדיקת אולטרא-סאונד) רק אם אין היא דוקא מקפידה ללדת ע"י רופא מסוים או בית חולים מסוים מטעם שיותר סומכת עליהם (ולא מטעם חיסכון כספי), כי אז מותר לה להיכנס שם ללדת אפילו כשיודעת שעוברה זכר ושאין מקפידים שם על הלכות טומאת כהן (בארץ ישראל). וכמובן, אם אשת כהן הולידה בן בבית חולים כזה שיש טומאת מת (כגון אברי מת) צריכה, אם אין התנגדות רפואית, לקחת את התינוק משם ברגע שהמצב הרפואי מאפשר זאת, עכ"ד.

            אמר לי הגרי"ש אלישיב שליט"א שפשוט שראוי שאשת כהן תברר ע"י אולטרא-סאונד, כשקרבו ימיה ללדת, אם מעוברת בזכר או בנקבה לפני שנכנסת לאוהל המת, ואם מתברר שעוברה זכר, להעדיף להיכנס ללדת בבית חולים איפה ששומרים על דיני טומאת כהן. וזה דוקא כשקיימת בפניה האפשרות לבחור בין בית חולים שמקפידים שם על הלכות טומאת כהן ובין בית חולים אחר.

            וכתב לי הג"ר יוסף אפרתי שליט"א: בדבר שאלתו למרן הגרי"ש אלישיב שליט"א, האם על אשת כהן לערוך בדיקת אולטרא-סאונד לקביעת מין הוולד, להלן הדברים ששמענו ממרן שליט"א. ראוי לאשת כהן לברר סמוך ללידה את מין העובר ע"י אולטרא-סאונד ואם מתברר שהינו זכר עליה להעדיף ללדת בבית חולים שאינו מוחזק בודאי טומאה (לדוגמא, יש להעדיף בית חולים שמיועד רובו ככולו ללידות על פני בית חולים שעפ"י הסטטיסטיקה אין יום שאין בו נפטר, וגם אם נזקקים לילד בבית חולים רגיל – יש להעדיף בית חולים שמקפיד על דיני טומאת כהן ומפנה את הנפטרים מיד לביתן חיצוני, על פני בית חולים שאינו נוהג כן או שחדר מתים שלו מחובר לבית החולים). 

            הנוסח הנ"ל הי' לנגד עיני מרן רבינו שליט"א, עכ"ל המכתב.

 

2. תינוק כהן בבי"ח. אם מותר להשאיר את התינוק (כהן זכר) אחרי לידתו בבית החולים, לכאורה דבר זה תלוי במחלוקת הפוסקים. מובא

ברמ"א 30: כהן ששוכב ערום והוא באהל עם המת ולא ידע, אין להגיד לו אלא יקראו לו סתם שיצא וכו', וכותב על זה הש"ך 31: ודוקא אם הוא באוהל המת וכו', נראה דוקא נקט באוהל המת אבל אם בבתים הסמוכים לבית שהמת בתוכו, אע"פ שהן ג"כ טמאים כדלעיל סי' שעא סע' ד, מ"מ י"ל דאינו אלא טומאה דרבנן כדאיתא בטור סי' זה ופוסקים עב"י, דדבר תורה אוהל שיש בו חלל פותח טפח טהור ע"ש ודו"ק, וכשהבית שהמת בתוכו סתום מכל צד נמי ליכא בבתים הסמוכים טומאה אלא מדרבנן משום דסוף הטומאה לצאת, ואם כן בבתים הסמוכים בכל ענין ילביש עצמו תחלה, עכ"ד. אולם חולק עליו המג"א 32 וז"ל: וכמדומה שלא עיין יפה דהטור מיירי בהולך ע"ג ארון ע"פ השדה דכשיש שם פותח טפח לא הוי כקבר סתום, אבל אוהל טפח הוי דאורייתא כמ"ש הב"י סי' שסט בהדיא בשם הרמב"ם פי"ב וכ"מ בת"ה דף לד ע"ב וכ"מ ביבמות סוף דף קג בתוס' ובנדה ספ"ז ובסוכה דף יח, וכ"מ בל' המשניות באהלות. גם מ"ש דסוף הטומאה לצאת הוי דרבנן, כתב הרב"י פלוגתא בזה, וא"כ הב"ד מוחין ביד האב להוציאו משם אם הוא בר הבנה ותינוק שאינו בר הבנה אסור להכניסו בידים, עכ"ל. וכן חולק על הש"ך החכמת אדם 33, וכן פסק החת"ס 34 כהמג"א. אולם עיין ביד אברהם 35 שהרבה להביא ראיות להש"ך וכן עיין בפני יהושע 36 שמוכיח כדעת הש"ך, אולם עיין בשו"ת חת"ס 37 שמתמה על הפנ"י. וראה בשו"ת שואל ומשיב 38 שכותב דרוב אחרונים סוברים כהש"ך, ועיין גם בפ"ת 39.

          ועיין במ"ב 40 שכותב שאין צורך להוציא תינוק מבית שהטומאה בתוכו, אבל אסור להכניסו שם בידים. אולם בבית חולים, שהתינוקות נמצאים בחדר נפרד עם דלת סגורה, כל פעם שפותחים את הדלת נכנסת הטומאה (כשנמצא מת או אבר מן המת או מן החי בבית החולים), וא"כ נקרא זה להכניסו בידים 41. לכן, מכיון שרוב הפוסקים הכריעו שטומאה העוברת מחדר לחדר היא דאורייתא, ובבתי חולים של יהודים במקומות שיש שם תמיד איברים, נמצא שבפתיחת הדלת וכן בהבאת התינוק להנקה, מטמאים אותו בידים. ואם אפשר, ואין כל התנגדות מצד הרופא (שיהיה מסוכן לתינוק), יש לקחת את התינוק הביתה כעבור עשרים וארבע שעות 42. אולם עיין בשו"ת חלקת יעקב 43 שמקל.

          וכל זה בבית חולים שרובם יהודים, אבל בבית חולים בחוץ לארץ שרובם עכו"ם, אפשר להקל כי הלא דייק מרן וכתב נכון להיזהר 44 וכן מור"ם כתב נכון להחמיר, ומבואר מזה שאין בזה רק ענין חומרא וזהירות, וכיון שמצאנו שטומאה דדבריהם נדחה מפני מצוה 45, כל שכן כאן שלתינוק דין של חולה שאבו"ס שעדיף ממצוה 46. ועיין בדגול מרבבה 47 שנוטה להקל כהרמב"ם דאין עכו"ם מטמאין באהל, וכן בערוה"ש 48. ועיין גם בשו"ת רעק"א 49, בשו"ת מהרש"ם 50 ובשו"ת אבני נזר 51.

 

(ב) שאסורים מדברי סופרים. קיימת מחלוקת ראשונים 52 אם מותר ליתן מאכלות אסורות מדרבנן לקטן אפילו שלא הגיע לחינוך 53. ודנו אחרונים בדבר ומרן השו"ע סתם כדעת המחמירים 54.

               

1. תינוק חולה. כותב המ"ב 55: ואם התינוק צריך לכך כגון שהוא קצת חולה מותר לומר לעכו"ם להאכיל אותו אפילו בדבר שהוא אסור מן התורה וכן נוהגים בפסח שמצוים לעכו"ם לישא התינוק אל ביתו ולהשקותו חמץ (וכן אם הוא צריך לשתות סתם יינם שהמים היזק לו יצוה להעכו"ם ליתן לו). ואם התינוק חולה ואי אפשר לשאת אותו חוץ לבית, יבקש מהעכו"ם שיתן להתינוק חמץ והעכו"ם מביא החמץ ומעמידו בבית הישראל דהו"ל חמצו של עכו"ם בבית ישראל דאינו עובר עליו בבל יראה ואז אפילו הולך העכו"ם לפעמים, יכול לצוות לקטן ליתן לזה לשתות, אבל הוא (הישראל) לא יגע בו שמא יאכל ממנו כמ"ש סי' ת"מ עכ"ל. וכ"כ הקצות השולחן 56 בשם השו"ע הרב שאם התינוק צריך לכך כגון שהוא קצת חולה מותר לומר לנכרי להאכילו דבר איסור שצרכי קטן דינם כחולה שאבו"ס שהתירו אמירה לנכרי אפי' באיסורי תורה. ובביה"ל 57 כותב: ודעת הרשב"א והר"ן דאם התינוק צריך לכך, מותר אפילו לספות לו בידים דבר שהוא אסור מדרבנן אך המחבר סתם לדינא כדעת החולקים עליהם ואוסרים בכל גווני, עכ"ל 58.

           וכ"כ ומו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א 59: קטן שאינו בר-הבנה כלל, דהיינו עד גיל שנתיים או שלוש, אין חובה להפרישו אפילו מאיסורי תורה, אבל אסור להניעו לעבור על איסור או לאכול דבר אסור, ולוא רק איסור דרבנן – אסור. ואיסור זה חל על כל אדם. ובהערה שם 60 כובת: סי' שמג ובמ"ב ס"ק ד. ואפילו במקום מחלה, כל זמן שאין בו סכנה – אסור, יו"ד סי' פא סע' ז ובש"ך ס"ק כא, וכו' ע"ש.

           וצלע"ג במה שכתבו הקצות השולחן 61 ומו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א. וכתב לי מו"ר שליט"א: לאו דוקא ומצינן כעין זה גבי חלתית שבת קמ ע"א ע"ש בחי' הר"ן (הרא"ה) ד"ה אי לא שתי, בתירוצו השני [כותב שם הר"ן: וי"מ דמסתכן דהכא לאו דוקא אלא מצטער מחמת חליו כי הך דהתם (כתובות פרק אע"פ גבי גונח יונק חלב כדרכו) ותרווייהו בחולה שאין בו סכנה, עכ"ל – א.ס.א].

כותב המג"א 62: אם הקטן חולה (וזקוק לחמץ בפסח) ואי אפשר לשאת אותו חוץ לביתו וכו', אפילו הולך הכותי לפעמים, יכול לצוות לקטן ליתן לו לשתות וכו', ע"כ. ושאלו להגרש"ז אויערבאך זצ"ל 63: וקשה לי איך מותר לישראל לצוות לקטן שיתן לקטן חולה שאין בו סכנה חמץ בפסח הרי סופה לקטן המאכיל איסור "לא תאכילום" וכו' ע"ש. ועונה הגרש"ז אויערבאך זצ"ל 64: בנוגע למה ששאל בדברי המג"א עלה על דעתי לומר דיתכן שאיסור זה של לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים לא נאמר אלא לגדולים ולא לקטנים, ולכן אף אם גדול אומר לקטן להאכיל איסור לקטן אחר אינו חשיב כספי בידים לקטן לעבור על איסור. אך דבר זה ספק גדול הוא אצלי ואין לי שורש ובית אב לכך. ולכן נראה דמיירי הכא בכה"ג שהקטן הוא חולה כזה שמותר לספותו איסור בידים. [ומה גם חמץ דאפשר דכיון דהיה לו שעת הכושר וגם יש היתר לאיסורו לכו"ע לא אסור אלא מדרבנן] דאי לאו הכי גם ע"י עכו"ם היה צריך להיות אסור, וכמש"כ הרבה אחרונים דלומר לעכו"ם להכיל איסור לקטן אין איסורו רק משום שבות של אמירה לנכרי אלא חשוב כספי ליה בידים – ראה פרי יצחק ח"א סוף סימן יב דסובר כן בפשיטות וחולק על הגדולים שכתבו אחרת. ועיין גם בבית יצחק חאהע"ז סוף סימן ט"ל – ומלתא דמסתברא הוא לפי מ"ש הריטב"א ביבמות קיב שאף אם רק מטעה את הקטן ואומר לו שמותר לעשות כן ה"ז חשיב כספי ליה בידים, וכן כשנותן לקטן ג"כ אינו מאכילו ממש רק גורם במעשיו שהקטן יאכל איסור. ולפי"ז הא דגדול עצמו לא ספי ליה את החמץ אינו אלא גזירה שלא יבא לאכלו ולא משום שאסור לספות לקטן וכמו שמבואר במג"א. ובטעמא דמלתא נראה דלא מבעיא לסוברים דבשאר איסורים לא אסור לספות אלא מדרבנן עיין נודע ביהודה אהע"ז סי' עה, אלא אפי' לחולקים ג"כ אין איסורו חמור, ועל כל פנים מפורש הכי בשו"ע הגר"ז בהל' פסח סי' תנ הכ"ה שכתב דמיירי בכה"ג שאם אי אפשר ע"י עכו"ם וקטן דשפיר שרי גם לגדול להאכילו בידים, ואעפ"י שמפורש כתב דמיירי דוקא בחולה שאבו"ס עיי"ש והא ממש כדברינו, עכ"ל הגרש"ז אויערבאך זצ"ל.

 

2. שוטה. ריפוי שוטה ע"י דבר שאיסורו מן התורה. מה יהיה הדין לו יצויר שאפשר לרפות שוטה גמור אך רק ע"י מאכל מסויים שאיסורו מן התורה? ולכאורה יהיה אסור לעשות זאת כי אסור לספות דבר

איסור בידים אפילו לשוטה, עיין בפמ"ג 65 שאוסר. ועל אף שבשו"ת שיבת ציון 66 האריך להוכיח דלא כהפמ"ג, הפתח הדביר ח"ד סי' שמג אות ז השיב על כל דבריו והביא בשם הגאון חקרי לב דפשיטא ליה דאסור לספותם איסור, ומסיק גם הוא כן 67.ועיין גם בשו"ת ציץ

אליעזר 68. וכן עיין לעיל סי' שכח ס"ק עח (עמ' תעז).

והנה כותב החת"ס בתשובה המפורסמת שלו 69 אם מותר למסור בחור למוסד של עכו"ם שם יאכילו נבלות וטרפות כש"הרופאים כולם פה אחד כי יש בו מעט דעת ודעתו קלישתא" (דהיינו שהוא אינו שוטה גמור – א.ס.א) כותב בסוף התשובה: העידו קדמונינו ז"ל שע"י מאכלות אסורות בנערות מטמטם הלב ומוליד לו טבע רע, עדיין אני אומר מוטב שיהיה שוטה כל ימיו ואל יהיה רשע שעה אחת לפני המקום.

אך כשמדובר על שוטה גמור ואפשרות לרפאות אותו אך רק ע"י מאכלות אסורות, הוא כותב 70: אם הוא שוטה כל כך שיהיה פטור מכל מצות, נהי דמ"מ אסור למיספי לי' איסור בידים, ואפילו נניח דהמסירה לבית החינוך הוי כמיספי איסור בידים, מ"מ שרי כדי להוציאו משטיותו ולהכניסו לדת יהדות, ומוטב שיחלל תורה זמן מה כדי שישמור מצות הרבה, דומה קצת להולך במדבר ואינו יודע מתי שבת שאסור לו לעשות יותר מכדי פקוח נפש משום ספק שבת ומ"מ הולך כמה שירצה אפילו למ"ד תחומין דאורייתא, עיין תוס' מס' שבת ס"ט ע"ב ד"ה עושה וכו' דאי לאו הכי לא יגיע לעולם ליישוב, ע"ש, ודוקא ביום שמקדש בו תלי' אי תחומין דאורייתא או לא, אבל בשאר ימים מותר אפילו למ"ד תחומין דאורייתא, עיין מג"א סימן שמ"ד סק"ב וסק"ג, והכא נמי אי לא יאכל עתה דברים האסורים לא יבוא לעולם לידי חיוב דאורייתא.

ומיהו ראי' גמורה אין כאן, דהתם גברא בר חיובא הוא ויחלל שבתות הרבה במדבר, אבל הכא למה נאכילהו איסורא כדי שיבוא לידי חיוב הא רחמנא פטרי', ובמג"א סי' ש"ו ס"ק כ"ט מסופק בקטן שרוצים לאנסו לדת ע"ש ועתה אין ב"ד מצווין להפרישו ולכשיגדל ויטמע ביניהם הוי אונס ורחמנא פטרי' ואין לחלל שבת עליו, או דלמא מידי דהוי אפקוח נפש שמחללין עליו שבת אע"ג דעכשיו אינו במצות וכשימות הרי הוא חפשי ממצות ולא יבוא לכלל גדלות אפ"ה מחללין ה"נ דכותיה, והניחו בצ"ע ע"ש בתוס' ביאור משלי. ועמ"ש תוס' יומא פ"ה ע"א ד"ה ולפקח וכו' שלא יכול לבא בשום ענין לידי מיתת ישראל עכ"ל. ואינו מובן, דמאי בעי הכא דוקא ולא בריש הסוגיא. והנלע"ד דהא לכאורה הטעם דמחללין שבת היינו שישמור שבתות הרבה כמ"ש מג"א הנ"ל וכדאיתא להדיא שם דף פ"ה ע"ב ר"ש בן מנסיא וכו', והכא זה התינוק שנמצא בעיר שרובה נכרים שמותר בנבילות וטריפות ואינו מצווה על השבתות ואפשר אסור לו לשבות כדין בן נח ששבת דאזלינן בתר רוב נכרים וא"כ איך נחלל שבת שישמור שבתות והוא לא ישמור אפילו שבת א', משום הכי כתבו התוס' דאין הטעם כדי שישמור שבתות הרבה אלא משום נפש מישראל, ואם קמי שמיא גליא שהוא מזרע ישראל אע"ג שאינו משמר שבת אינו מחללו, כי כך דין תורתינו שנלך בתר רוב, כמו שאוכל סתם בהמה והיה טריפה בסתר וקמי שמיא גלי' שזה אכל טריפה אין בו עון אשר חטא כי מי שמצווה והזהיר על הטרפה הוא צוה לנו לסמוך על הרוב, והכא נמי השי"ת צוה למיזל בתר רוב ומותר לו לחלל שבת ואין זה חלול ומ"מ ישראל הוא ואין הקב"ה חפץ במיתתו אפילו על המעוט, כנלע"ד פי' התוס', וא"כ לכאורה אין מקום לספיקו של המג"א דבפיקוח נפש אין הטעם שישמור שבתות הרבה רק לקיים נפש א' מישראל אפילו לא ישמור, והכא נמי האי קטן שיטמע בקטנותו וכשיגדל יהי' אנוס ודינא הכי שאינו מחוייב למסור עצמו למיתה (אם לא משום ע"ז אם יהיה כך) וא"כ לעולם ישראל הוא. ומ"מ בההיא דמג"א נראה להקל משום דתחלתו באונס וסופו יהיה ברצון ומצוה להצילו עתה, אבל מ"מ בנדון שלפנינו הוי משמע דטוב שיניח אותו כך ולא נביא אותו לידי חיובי מצות לכאורה.

ומ"מ נ"ל דשאני הכא דלא הוא ולא אחרים עבדי איסורא עכשיו בשבילו מהיכי תיתי לא נעביד כל טצדקי להכשירו לתורה ולמע"ט, ואע"ג דאנן עבדינן איסורא זוטא במה שמאכילין איסור בידים והתורה אמרה לא תאכילום, י"ל היינו כשאין לצורך מצוה אבל לצורך מצוה שרי וכ"כ תוס' פסחים פח ע"א ד"ה שה לבית אבות וכו' 71, והר"ן בנדרים לו ע"א ד"ה שה לבית וכו' משמע דאכילת פסחו דאורייתא אלא מן התורה א"צ להמנות עליו, וא"כ אין דברי תוס' מוכרחים, וכן משמע לפי הגירסא שבמכילתא דמייתי הכ"מ פ"ה מק"פ ה' ו' וכן מוכח מדברי הר"י קורקוס שם ה' ז', מ"מ נלע"ד דע"כ לא פליג הר"ן אלא משום מצוות חינוך דהוי רק מצוה דדברי קבלה חנוך לנער עפ"י דרכו, אבל מצוה גמורה מודה הר"ן מסברת התוס' דלא דמי לשרצים ודם דל"ש בהו מצוה. ודעת רש"י ר"ה לג ע"א בהגיע לחנוך מתעסקים עמו, והיינו כתוס' פסחים הנ"ל וכן דעת תוס' ערכין ג' ריש ע"א ע"ש, וכן נראה ממ"ש תוס' בר"ה שם (סד"ה הא) דקטן מברך ברכת המזון משום חנוך אע"ג דעובר על לא תשא וכו', אך בד"ה תנ"ה, שם הקשו איך נקל בהגיע לחנוך טפי מבלא הגיע לחנוך, ולא ניחא להו לומר דמשום חנוך מצוה מותר למיספא ליה איסורא, דהתוס' לטעמי' ס"ל בנזיר (כ"ח ע"ב ד"ה בנו) וביומא (פ"ב ע"א בתוס' ישנים ד"ה בן שמנה) לחלק בין עשה לל"ת דוקא בעשה שייך חינוך, וא"כ ברכת המזון הוי עשה וחנוך דידי' דחי ל"ת דלא תשא דלא שייך ביה חנוך, אבל חנוך דעשה דשופר מאי אולמי' מחנוך עשה דתשבות דשבת נמי עשה הוא כנלע"ד. אע"ג דיש לפקפק למ"ש תה"ד סי' צ"ד הטעם דלא שייך חנוך אלא בעשה משום דצריך חנוך לזרזו ולא בשב ואל תעשה והכא שביתת שבת נמי שב ואל תעשה והו"ל כמו ל"ת, מ"מ אין דבריו מוכרחים, מ"מ מכל הלין דבמקום מצוה שרי למיספי ליה ומכ"ש הכא להביאו לחיי עד לקיים כל התורה על כן נ"ל בפשטות להתיר, עכ"ל.

וכשדברתי עם הגרי"ש אלישיב שליט"א אמר לי שקטן פטור ממצות אך שוטה אינו פטור אלא כאילו אינו קיים וגרוע מקטן 72, וכפי שחייבים לחלל עליו את השבת כך צריכים לטפל בו כדי שיתרפא ויהיה שפוי בדעתו ויתחייב במצוות אע"פ שאין בו סכנה ממחלתו. ואפילו אם הטיפול הוא ע"י שנאכיל לו בידים מאכל או שתייה שאסור מן התורה ואפילו אם יתרפא ויתחייב במצוות רק לכמה ימים לפני שחוזר למצבו הקודם, חייבים לעשות זאת.

       

 

 

הערות לסי' שמג

 

1) ס"ק ב.

2) יו"ד סי' שעא ס"ק א.

3) סוף הל' אבלות.

4) סוכה כא ע"א.

5) הגהה על המג"א.

6) סוס"ק ג.

7) שו"ת, סי' ר מובא בפ"ת יו"ד שם ס"ק א.

8) על יו"ד שם. וכן ראה במשנה ובגמ' יבמות קיט ע"א.

9) א"א ס"ק ב.

10) שו"ת, יו"ד סי' שנד.

11) החדשות סי' צו.

12) ח"ב סי' מא.

13) סי' פב ס"ק א ד"ה ומזה.

14) שו"ת, יו"ד סי' רפא.

15) ראה מנחת שלמה ח"ב סי' צז אות כב ושם הוסיף וכמש"כ הגאון

     מוהרא"ז מרגלית.

16) בהלכותיו שבסוף יו"ד הל' אבלות אות כא.

17) שו"ת, תניינא יו"ד סי' רז.

18) שאילת יעב"ץ, ח"ב שאלה קעז.

19) מצוה רסג ס"ק ג.

20) שו"ת, ח"א סי' כח. וראה גם בתפארת למשה יו"ד סי' שעא אבני

     מילואים סי' פב ס"ק א והברכ"י או"ח כאן ס"ק ד.

21) שו"ת, ח"א סי' כח (מהדורא בתרא יו"ד סי' רטז).

22) שו"ת, ח"ב סי' רה.

23) על פסחים ד ע"ב סוד"ה ולעינן ספק.

24) הל' בכורות פ"ד ריש פ"ד ד"ה והנני חוזר על הראשונות (מהדורת

     שבתי פרנקל).

25) וראה בשער המלך הל' מקואות פ"י כללי ספיקא דרבנן כלל ג

     שכותב: חפשתי ולא מצאתי דין זה בספרים של ראשונים.

26) דיני ספק ספיקא וכללי דיני ס"ס סוסי' קי אות לה. וראה בנחלת

      צבי סוסי' קי. וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שלכאורה

      קשה ממה שכתב המ"ב סי' תלט ס"ק ג.

27) חידושיו על חולין מו ע"ב ונג ע"א מובא בפ"ת יו"ד סי' קי ס"ק לה

     בשם הנו"ב יו"ד סי' מג וסי' נז.

28) וראה בב"י אהע"ז סי' קכח ד"ה ואם יש, דמיעוט דמיעוטא הוא

     עשרה אחוז.

29) יו"ד סוסי' קי.

30) יו"ד סי' שעב סע' א.

31) ס"ק ב.

32) או"ח סי' שיא ס"ק יד וסי' שמג ס"ק ב.

33) כלל קנט סע' ח.

34) שו"ת יו"ד סי' שלט.

35) יו"ד סי' שעב.

36) סוכה כא ע"א ד"ה והנלע"ד.

37) יו"ד סי' שמ.

38) מהד"ג ח"ג סי' כו.

39) ס"ק ג.

40) סי' שמג ס"ק ג.

41) מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א.

42) הגרש"ז אויערבאך זצ"ל בלב אברהם ח"א פכ"א סע' ג ועמ' יח.

43) ח"א סי' כח (מהדורא בתרא יו"ד סי' רטז).

44) יו"ד סי' שעב סע' ב.

44) שם סע' א.

46) עיין במחצית השקל או"ח סי' שלח ס"ק א ובשו"ת חלקת יעקב ח"א

     סי' כז (מהדורא בתרא יו"ד סי' רטו).

47) יו"ד סי' שעב סע' ב.

48) סע' ה.

49) מהד"ת סי' יח.

50) ח"א סי' רטו וח"ב סי' רלג.

51) יו"ד סי' תסח.

52) הרמב"ם (מאכ"א פי"ז הכ"ז) וסיעתו אוסרים והרשב"א והר"ן

     (יבמות קיד ע"א) וסיעתם מתירים.

53) ראה בחיי אדם כלל סו סע' ו, מ"ב כאן ס"ק ה, קצות השולחן ח"ט

     סי' קמז סע' ג (עמ' יג), לוית חן (לראש"ל הגר"ע יוסף שליט"א) אות

     קכח ובספר חינוך הבנים למצוות לבעל השמירת שבת כהלכתה סע'

     לח [ב] עמ' כט, שמדובר מגיל שנתיים-שלוש ואילך.

54) וראה במ"ב ס"ק ד דאפי' התינוק אינו בר הבנה כלל ודבר זה אסור

     מן התורה וכו'.

55) ס"ק ה.

56) שם סע' ד. ובהערה ו כותב: ויש לבאר מש"כ אדמו"ר כגון שהוא "קצת חולה" (וכ"כ המג"א ס"ק ג), דצרכי קטן, אפילו בריא דינו  כחולה שאבו"ס כמ"ש בסי' שכח סע' כב. אלא שיהא צורך להאכילו מאכל אסור לא יצוייר בקטן בריא אא"כ הוא קצת חולה, ובגדול מתירין אמירה לנכרי בחלה כל גופו דוקא, אבל בקטן שדינו כחולה שאבו"ס, אם הוא קצת חולה שעי"ז צריך למאכ"א, מותר לומר לנכרי להאכילו.

57) ד"ה מד"ס.

58) וראה בספר לוית חן להראש"ל הגר"ע יוסף שליט"א עמ' רמא-רנב.

59) בספרו חינוך הבנים למצוות סע' לח [א]

60) הערה קנא.

61) בבדי השולחן ח"ט סע' ג. וראה שם בהערה ו.

62) כאן ס"ק ג.

63) שולחן שלמה כאן הערה ג.

64) שם ס"ק ב.

65) סי' רסו מ"ז ס"ק ד ובפתיחה כוללת ריש חלק ב.

66) סי' ד.

67) שדי חמד מערכת חית כלל קסו.

68) חי"ד סי' סט

69) או"ח ח"א סי' פג.

70) שם ד"ה נחזור.

71) ע"ע שם בפורת יוסף.

72) ראה בפמ"ג פתיחה כוללת ריש חלק השני שכותב:דחרש ושוטה הם בני מצות אלא דלאו בני דיעה ננהו.