אנציקלופדיה הלכתית רפואית - שיער

לב. שיער

 

ויצא הראשון אדמוני כלו כאדרת שער ויקראו שמו עשו[בראשית כה כה]

 

מקומות נוספים במקרא שבהם נזכר שער:

 ויקרא יג-ג [פר' תזריע], ויקרא יד-ח,ט [פר' מצורע], במדבר ו-ה,יח [פר' נשא]

 

* # *

 

השערות במקרא ובחז"ל

 

מבחינה תורשתית השערות באים מהאם [1].

 

חז"ל ידעו שעור גזעו מחליף, היינו שאם הוא מתקלף ונפשט, יש יכולת צמיחה מחדש [2], וכן שהשיער גזעו מחליף [3].

 

חז"ל ידעו על חשיבות העור בהגנה על הגוף [4].

 

מבנה השערות, כמותן ופיזורן בגוף, בשלותם, וגיל הופעתם במקומות שונים בגוף מהווים סימנים במצבים הלכתיים שונים: בשלות היילוד, גדלות, מהות של האילונית, ומהות של הסריס.

כל שערה נובעת מתוך גומא מיוחדת לה [5], ויש לכל שערה מעין-יניקה מיוחד ומידה מוגדרת, וכשיבש המעין נושר השיער [6].

קבוצת שערות תלושות ומעורבבות יחד בגוש נקראת קלקלין [7].

 

כבר בעולם העתיק השתמשו במסרק של ראש לסרק את השיער [8], הן האיש [9], והן האשה. חז"ל הדגישו את החשיבות של ניקיון השערות ורחיצתם, אחרת נגרמת ערבוביתא [10]. רחיצת השיער נקראת חפיפה, והיא נעשתה על ידי חומרים שונים, שחלקם גרמו לנשירת שערות [11]. כמו כן נקרא חלק מהטיפול בשיער בשם פספוס [12], והוא ריכוך השיער [13].

 

חז"ל תיארו דרכים שונות לביצוע תיספורת. האיש שחותך שערות נקרא גלב [14], או ספר [15]. בימי המקרא והתלמוד היו מכשירים שונים לחיתוך השער: מורה [16], תער [17], מספרים [18], שחור [19], זוג של ספרים [20], איזמל של רהיטני [21], מספרת [22], מלקט [23], גנוסטרא [24].

 

בזמן התספורת שמו על ברכי המסתפר מעפורת של ספר [25], או מטפחת של ספרים [26]. הספר לקח סכום קצוב עבור תספורת הראש, אבל תיקון השפם היה נעשה בחינם [27].

 

מצינו תספורת מיוחדת של כהן גדול, שהיא תספורת לוליינית [28]. תיספורת זו היתה מיוחדת במינה, עד שהוצרכו להוציא ממון הרבה כדי ללמוד אותה [29].

בין הגויים היו תספורות מיוחדות, שעשו כן לשם עבודה זרה [30], ויום תספורת ותגלחת נחשב כחג אצל עובדי עבודה זרה [31], או שנהגו כך מתוך רצון להיות מצויינים בתספורת שלהם בין שאר העמים [32]. ואף שדבר זה אסור לישראל מן התורה, היו תקופות שבהן נהגו כן אף מבני ישראל [33].

להלן דוגמאות לתספורות כאלו: השוואת הצדעים לאחורי אוזנו ולפדחתו, ונמצא היקף ראשו עגול מאחורי אוזנו [34]; קומי [35], היינו גילוח השיער באזור הקדמי מאוזן לאוזן, והשארת שיער באזור האחורי [36]; בלורית [37], יש אומרים, שהכוונה לגילוח השיער מן הצדדים והשארת שיער באמצע [38], יש מפרשים, שהכוונה למי שמגדל השיער לאחוריו, ועושה אותו כמין זנב, היינו צמה באזור העורף, וגודל אותו כמין שרשרת [39], ויש מי שכתב, שהכוונה שמניח ציצת שיער אחת במצח, וכנגדה אחורי העורף [40]. עוד יש מי שכתב, שבכלל בלורית הוא גם מי שלא מסתפר כלל [41], ויש מי שחולק על כך [42]. ויש אומרים, שקומי ובלורית הם היינו הך, ובשניהם הכוונה לשיער שמניח מאחורי העורף, אבל אין איסור לגלח סביבות הראש, ולהניח שיער באמצע [43], ויש מי שכתבו שבשניהם הכוונה למגדלים ציצית ראשם [44].

 

הנשים נהגו להסיר את השערות בגוף לשם נוי, והשתמשו לשם כך בחומרים שונים [45], ובעיקר נהגו הנשים להעביר את שיער בית השחי ובית הערווה [46], שכן אשה שאין לה שיער בבית השחי ובבית הערווה נחשבת כיפה [47]. לעומת זאת, קרחות באשה, וגילוח שער הראש של אשה, הוא כיעור ומיאוס [48].

 

לעשירות היו נשים מקצועיות שטיפלו בשערותיהן, והן נקראו גודלות [49], או מגדלות [50].

 

מי שנשרו שערותיו מן הקודקוד אחורה נקרא קרח, ומי שנשרו שערותיו מהקדקד קדימה, כולל הצדעים נקרא גבח [51]. בשני מצבים אלו אין חזרה של שיער [52].

קרחת יכולה להיגרם בגלל סיבות אחדות: מאכל או סיכה בצמח נשם, או נשא [53]; חבלה בראש והצטלקות [54]; פחד פתאומי [55]; מריטת שערות [56]; עונש על חטאים [57]; חלק מנגע הצרעת [58].

קרחים היו נלעגים [59], ומצב כזה נחשב לבושה גדולה [60].

יש אנשים שהיו קרחים: הנביא אלישע [61], רבי עקיבא, או רבי אלעזר בן עזריה [62]. יש אנשים שתוארו עם שיעור-יתר בראש ובגוף: עשו [63], שמשון [64], אבשלום [65], אליהו [66], הפרסיים [67].

הגויים נהגו לגרום לעצמם קרחות כביטוי לאבלות [68].

 

תגלחת היא אחד מעשרה דברים שמחזירים את החולה לחוליו, וחוליו קשה [69].

 

זקן נחשב לנוי באיש, ולמום באשה [70]. ואמנם לאשה ולסריס חמה אין באופן טבעי זקן [71]. גזיזת הזקן היה ביטוי של אבלות אצל עובדי עבודה זרה [72].

 

מנהג חסידים ואנשי מעשה שלא לספר שיער בניהם הקטנים עד שיהיו בני שלוש שנים [73]. יש המקפידים שלא להקדים ולא לאחר את התספורת הראשונה אלא דווקא במלאות לילד שלוש שנים; יש שנוהגים לאחר את התספורת עד ל"ג בעומר הסמוך לגיל שלוש שנים, ולספר את הקטן במירון ליד קברו של רבי שמעון בר יוחאי; ויש שלא מקפידים על גיל מסויים לתספורת ראשונה [74]. נהגו לעשות שמחה ביום התספורת הראשונה של הקטן, ומשאירים להם פאות הראש; יש הגונזים בביתם את השיער הראשון שנגזז למצווה; ויש הנוהגים לתת צדקה כמשקל השיער [75].

 

לאחר סירוק השיער, יש לרחוץ ידיים [76].

 

יש שאסרו לגדל שיער רב על הראש לנוי וליופי (בלורית) בגלל כמה איסורים: דרך שחץ וגאווה; איסור משום חוקות הגויים; איסור משום חציצה בהנחת תפילין, או לפחות הפרעה בהנחת התפילין במקומם הנכון; איסור של 'לא ילבש' [77]. יש מי שכתב, שאם השיער לא ארוך במיוחד, יש לומר בימינו שהיינו רביתייהו, ואין בזה איסור חציצה בתפילין, ואין בזה משום חוקות הגוי, ומכל מקום תלמיד חכם ראוי שיימנע מכך [78].

 

אין ממנים שליח ציבור אלא מי שנתמלא זקנו [79], ואין הציבור יכולים למחות על כבודם בזה [80]. והיינו דווקא בקביעות, אבל באקראי יכולים למנות גם מי שלא נתמלא זקנו [81]. כל שניכר בו שהגיע לכלל שנים שראוי להתמלאות זקנו, נחשב כמי שנתמלא זקנו, וכן אם היה לו זקן מועט, והוא למעלה מי"ח שנה, נחשב כמי שנתמלא זקנו [82].

 

מצווה להסתפר, להתגלח ולגזוז ציפורניים בערב שבת ובערב חג [83], ומצווה זו חלה בין על אנשים ובין על נשים [84]. עיקר המצווה היא ביום ששי, או בערב חג, לאחר חצות היום [85], אבל אם לא יכול לעשות כן אחרי חצות, ובפרט בימי ששי הקצרים, מותר אף לפני חצות [86], ובערב פסח מותר להסתפר ולהתגלח דווקא עד חצות היום [87], ואחרי חצות מותר על ידי גוי [88].

נהגו שלא לעשות פעולות אלו ביום חמישי [89], ובראש חודש [90].

 

הנוטל צפורניו, או שער ראשו, או שפמו, או זקנו בשבת, אם נטל במספרים או בכלי הדומה לו מכלי גילוח, חייב מדין גוזז [91], ואיסורו מן התורה [92]; ואם נטל בכלי אחר, או בידיו, או בדרך שינוי, חייב רק משום שבות [93].

 

אסור לרחוץ בשבת בדבר המשיר בוודאות את השיער, אבל מותר לחוף פניו או ידיו בדבר שאין וודאות שישיר את השיער [94].

 

אסור לסרוק במסרק בשבת [95], ויש מי שצידד ללמד זכות על הרבים המסתרקים בשבת [96], ואם המברשת מיוחדת ובעלת שערות רכות - מותר [97].

 

מעיקר הדין מותר להתגלח בחול המועד, אלא שחכמים גזרו שלא להתגלח ולא להסתפר בחול המועד, גזירה שלא יכנסו לרגל כשהם מנוולים. גזרה זו לא חלה על אנשים שהיו אנוסים, ולא היה סיפק בידם להתגלח לפני המועד [98].

מי שהיה חולה קודם הרגל, ולא יכול היה להתגלח - יש מי שכתב, שמותר לו להתגלח בחול המועד, ואפילו היתה מחלתו קלה קודם הרגל [99]; ויש מי שכתבו, שחולה אינו מאילו שהתירו להם להתגלח בחול המועד [100].

מי שקיבל מכה בגופו בחול-המועד, והשערות שבאותו מקום עלולות להפריע לריפוי המכה, מותר לגוזזן בחול המועד [101].

 

הספרדים נוהגים שלא להסתפר בשבוע שחל בו תשעה באב [102], והאשכנזים נוהגים שלא להסתפר בכל ימי בין המצרים, היינו משבעה עשר בתמוז ועד אחרי תשעה באב [103].

תשעה באב שחל להיות ביום חמישי, אם אין לו זמן להסתפר ביום ששי שאחריו, מותר להסתפר במוצאי תשעה באב, היינו ביום חמישי בערב [104].

 

נהגו שלא להסתפר בימי ספירת העומר, היינו בין פסח לעצרת [105], ומנהגים שונים יש ביחס לימים שאין מסתפרים בהם [106].

 

אסור לאיש לתלוש שערות לבנות מתוך שחורות [107], והטעם הוא משום 'לא ילבש גבר שמלת אשה' [108]. ובשבת אסור לתלוש גם שערות שחורות מתוך לבנות [109].

אסור לאיש לצבוע את השערות הלבנות לשחורות [110], וכן אסור לקחת תרופה שהופכת שערות לבנות לשחורות [111]. אבל מותר אפילו לכתחילה לצבוע שערות שחורות ללבנות [112]. ונחלקו האחרונים בעיקר השאלה אם האיסור על האיש לצבוע שערות לבנות לשחורות הוא איסור מן התורה או מדרבנן [113].

אם כוונת הצביעה היא לא ליפוי אלא כדי שיקבלוהו למשרה - יש מי שכתבו, שהדבר מותר, ובתנאי שאין בכך הונאה, והיינו שמובטח לו שיכול לעבוד כמו צעיר [114]; ויש חולקים [115]. וכן מותר לצעיר לצבוע שערות לבנות לשחורות אם הוא מתבייש בשערות הלבנות, כי זה נקרא מום, ואין איסור להסיר מום, ובתנאי שאין בכך הונאה, כגון בענייני שידוך; והוא-הדין אם צמחו לצעיר שערות לבנות בגבות עיניו [116].

יש מי שכתב, שאיסור צביעת שערות לבנות לשחורות הוא דווקא בשיער הראש, אבל לא בשיער הזקן [117].

אסור לאיש להעביר את שערו מבית השחי ומבית הערווה, ונחלקו חז"ל אם האיסור מן התורה או מדרבנן, ולהלכה נפסק שדבר זה אסור רק מדרבנן, ומכים אותו מכת מרדות; במה דברים אמורים, במקום שאין מעבירים אותו אלא נשים, אבל במקום שמעבירים השיער הנשים והאנשים, אם העביר אין מכין אותו [118]; ויש מי שכתב, שבמקום שגם אנשים מעבירים השיער, מותר אף לכתחילה, אלא שהחברים נמנעים מכך בכל מקום [119]. אבל מי שיש לו חטטים בבית השחי ובבית הערווה ומצטער מצד השיער, מותר להעבירו [120].

 

אסור לגלח שיער פאות הראש, היינו אסור ליטול השיער שבצדעים [121], ולהשוות לאחורי אוזנו ולפדחתו, וזהו איסור הקפת הראש, והוא לאו מן התורה [122]. האיסור הוא גם על המקיף, היינו מי שחותך את השערות, וגם על הניקף, היינו מי שהניח לאחרים להקיף פאת ראשו, ובתנאי שהוא מסייע למקיף [123].

יש מי שכתב, שאסור מן התורה לסרק את שערות פאת הראש, כי יש בזה פסיק רישיה שעל ידי הסירוק יתלוש את השערות מעיקרן [124], אך חלקו עליו משום שאין איסור תלישת שיער אלא רק גילוח, וגם שעל ידי הסירוק רק מיעוט קטן מהשערות נתלש, ונשאר רוב שערות פאת הראש [125].

אשה פטורה מלאו זה, בין אם הקיפה לעצמה, או שהקיפה לאחרים [126]. ונחלקו הראשונים אם מותר לאיש להקיף פאת ראשה של אשה לכתחילה אם לאו [127].

איסור הקפת הראש הוא דווקא בתער, אבל במספרים מותר [128]; ויש אוסרים גם במספרים כעין תער, היינו שגוזר השיער סמוך מאד לבשר [129].

 

אסור להשחית את הזקן, ויש חמש פאות בזקן, ולוקה על כל פאה ופאה [130]. מכיוון שרבו הדעות ביחס למיקום פאות הזקן [131], לכן כתבו הראשונים, שירא שמים יצא ידי כולם, ולא יעביר תער על כל זקנו כלל [132], וחסידים ויראי חטא אינם נוגעים בתער כלל בשום מקום, והוא המשובח [133].

ביחס לשפם, היינו השיער על השפה העליונה - יש אומרים, שאין בו כלל איסור גילוח והשחתה [134], אלא שלא נהגו ישראל לגלחו, רק קצת שלא יפריע באכילה ושתיה [135]; ויש אומרים, שגם שפם הוא בכלל הזקן [136].

איסור ההשחתה הוא בתער [137]. בדין חיתוך שערות הזקן במספרים - יש אומרים שמותר אפילו לכתחילה [138]; יש אומרים, שגם במספרים יש איסור מן התורה, אלא שאין לוקים עליו [139]; ויש אומרים, שמעיקר הדין מותר במספרים, אלא שממידת חסידות יש להימנע מכך [140].

 

אשה איננה בלאו של השחתת זקן [141], והיינו אפילו אם יש לה זקן [142].

 

מי ששערותיו נושרות מראשו וזקנו, או שיש לו מחלה באזור הזקן או באזור שערות הראש, ולצורך רפואתו צריך לגלח השיער בתער בכל יום במשך כמה שבועות - יש מי שהתירו להתגלח בתער על ידי גוי, ובעיקר אם גוזר תחילה השערות במספרים עד שיעור שאין השערות יכולות לכוף ראשן לתחילתן, ואחר כך יגלח השאר בתער [143]; ויש שאסרו מכל וכל גילוח בתער, ואפילו בדרכי היתר כאלו, והתירו רק לגזור במספרים [144]. אמנם כיום אין מצב הידוע לנו מדרכי הרפואה שלצורך רפואתו צריך לגלח דווקא בתער.

 

חולה שצריך לעבור ניתוח בראשו או בפניו, ובגין כך צריך לגלח את שערות ראשו או שערות פניו, אם אפשר לעשות זאת על ידי מכונה חשמלית או על ידי סם, אין כל היתר לגלח בתער, אפילו במקום פיקוח נפש [145].

 

יש אומרים, שגר הנכנס לכלל יהדות צריך לגלח כל שערו לפני הטבילה [146]; ויש אומרים, שצריך לגזוז רק מקצת שערותיו המסובכים כדי לבטל חציצה [147]. ומכל מקום די שיגזור שערותיו במספרים, ואין צורך שיגזזם בתער [148].

 

אסור להסתפר בתספורת קומי או בלורית, משום איסור הליכה בחוקות הגויים [149].

 

מנודה ומוחרם אסורים בתספורת [150].

 

אבל אסור בתספורת. אם הוא אבל על אביו ועל אמו, האיסור הוא עד שיגערו בו חבריו; ואם הוא אבל על שאר קרובים, האיסור הוא למשך שלושים יום [151].

 

חתן בשבעת ימי המשתה, והוא אבל, מותר בתספורת [152].

 

שיער המת - יש מי שכתב, שהוא מותר בהנאה [153]; ויש מי שכתב, שהוא אסור בהנאה [154].

 

היוצא ליהרג, אף על פי שנגמר דינו למיתה, אין שערו נאסר בהנאה מחיים, אף לדעת הסוברים ששיער המת אסור בהנאה [155].

 

שיער הראש של אנשי עיר הנדחת, בין של אנשים ובין של נשים, מותר בהנאה; אבל שיער של פאה נוכרית הרי הוא מכלל שללה ואסור [156].

 

קרחת שלימה באשה הוא מום גדול, וצריכה להודיע על כך אפילו אם מכסה ראשה בפאה נכרית שנראית כמו שיער טבעי [157].

 

הפוסקים דנו באריכות בשאלה אם מבנה או צבע השיער מהווה סימן מובהק להכרת המת לצורך היתר עגונה, וכן דנו בצורות שונות של קרחות לעניין זה [158]. וכן דנו הפוסקים באריכות בשאלה אם קרחת מהווה סימן מובהק להכרת המת לצורך היתר עגונה, וכן דנו בצורות שונות של קרחות לעניין זה [159].

 

המגלח שער ראשו של חברו, נותן לו דמי בושתו בלבד, מפני שסופו לחזור; ואם גילחו בסם, או שגרם לו כוויה בראשו, ואין השערות עתידות לחזור, חייב חמישה דברים (נזק, צער, ריפוי, שבת, בושת) [160].

 

כהן הדיוט אסור בגידול פרע [161], והיינו שחייב להסתפר אחת לשלושים יום [162], והוא בגלל חיוב כבוד בית המקדש [163]. ובזמן הזה אין דין זה נוהג כלל, ולא גזרו על גידול פרע בזמן הזה שמא יבנה המקדש ויצטרכו הכהנים לעבוד, כי אף אם יארע כן יוכלו להסתפר ולהיכנס לעבודה [164].

כהן גדול מסתפר מערב שבת לערב שבת [165]. מלך מסתפר בכל יום [166]. אנשי משמר ואנשי מעמד מסתפרים בימי חמישי, לכבוד שבת [167].

 

קרחת נחשבת כמום בכהן, והוא פסול לעבודה, ובתנאי שאין בכל ראשו שיער כל עיקר; אבל אם יש בו שיטה של שיער מוקפת מאחוריו מאוזן לאוזן - כשר; מי שהיה השיער שלו מקיף את כל הראש מסביב מלפניו ומאחוריו, ואין שם שיער באמצע, גם זה פסול [168].

 

מצות עשה שהנזיר יגדל את שער ראשו גידול פרע [169], והיינו לפחות שלושים יום [170], ויש איסור על גילוח השיער כל ימי נזרו [171].

נזיר שנטמא בתוך ימי נזירותו, חייב לגלח את שיער ראשו, והיא נקראת תיגלחת טומאה [172]. נזיר שהשלים את נזירותו בטהרה, חייב לגלח את שער ראשו בתום ימי נזירותו, והיא נקראת תיגלחת הטהרה [173].

נזיר עולם אסור בגילוח ובתספורת כל ימי חייו, אבל אם הכביד שערו, מיקל בתער משנים עשר חודש לשנים עשר חודש [174].

 

אשת יפת תואר חייבת לגלח את כל שערות ראשה [175].

 

מצורע אסור להסתפר [176], ואפילו כהן גדול כשהוא מצורע, מגדל שערו פרע [177]. בעת טהרתו חייב המצורע לגלח את כל שערות גופו בתער [178].

 

הלוויים היו צריכים לגלח את כל שערות גופם בתער בעת טהרתם לעבודת המשכן [179], ואין מצווה זו נוהגת לדורות [180].

 

מקורות והערות

 

[1] נידה לא א; [2] אמנם ראה רמב"ם חובל ומזיק ב ו, שריפוי העור הוא בדרך של צלקת, שאיננה זהה לעור בריא; [3] נידה נה א; [4] ראה חולין נד א, במחלוקת רבי מאיר וחכמים בדין גלודה; [4] ב"ב טז א; נידה נב ב; [6] ויקרא רבה טו ג; תנחומא, תזריע ו; [7] רש"י חולין קכו ב ד"ה כחוט השערה; [8] כלים יג ז; [9] ברכות יח ב; [10]<18>נדרים פא א; [11] שבת נ ב; נזיר מב א; [12] שבת ונזיר שם; [13] ערוך ע' פספס; [14] יחזקאל ה א; [15] משנה שבת א ב; [16] היינו תער - שופטים יג ה; שם טז יז; שמו"א א יא; [17] במדבר ו ה; שם ח ז; ישעיה ז כ; [18] כלים טז ח. הוא אמנם תרגום ארמי של תער, אך אין הוא נראה כתער, ואין דינו כתער; [19] כלים יג א. לפי הרע"ב שם, מדובר במספריים קטנים לחיתוך שיער, ולפי רש"י ביצה לה ב, מדובר בתער לחיתוך השיער; [20] כלים יג א; [21] שבת מח ב. הכוונה לחלק מגרזן; [22] כלים יג א. וראה שם במלאכת שלמה פירושים שונים על כלי זה; [23] משנה מכות ג ה; [24] מו"ק יח א; נידה יז א. והיינו מספרים מיוחדות לחיתוך ציפורניים - ערוך ע' נגסטר. וראה תוס' מו"ק שם ד"ה ובגנוסטרי; [25] כלים כט א; שבת ט ב. והוא מין חלוק ששמו על הבגד למניעת לכלוך; [26] מו"ק יח א-ב; [27] ראה תוס' שבת קכט ב ד"ה מאה; [28] תענית יז א; נדרים נא א; סנהדרין כב ב. על צורת תיספורת זו ראה רש"י סנהדרין שם; רמב"ם וראב"ד כלי המקדש ה ו; אנציקלופדיה תלמודית, כרך ה, ע' גדול פרע, עמ' קסו-ז; [29] ראה סנהדרין שם, בעניין בן אלעשה, חתנו של רבי יהודה הנשיא; [30] ראה רש"י סוטה מט ב ד"ה מדרכי; רש"י ע"ז ח א ד"ה בלורית; רמב"ם סהמ"צ ל"ת מג; רמב"ם ע"ז יב א; מו"נ ח"ג פל"ז; חינוך מ' רנא. וראה דברים רבה ב יא, ששיער הבלורית היו מגדלים לעבודה זרה; [31] ע"ז ח א; שם יא ב; [32] מאירי, ב"ק פג א; [33] ראה קידושין עו ב, וסנהדרין כא א, ושם מט א, שכך נהגו בני דוד מנשות יפות תואר שלו; וראה ב"ק פג א, שהתירו לאבטולמוס בן ראובן לספר קומי, מפני שהוא קרוב למלכות; ובירושלמי שבת ו א, שדבר זה היה אחד הדברים שהתירו לבית רבי מאותה סיבה; ובמעילה יז א, שכן עשה ראובן בן איסטרובלי. וראה עוד רש"י שבת קלט א ד"ה אי בטלי; [34] ויקרא יט כז; מכות כ ב. וראה רמב"ם ע"ז יב א; מו"נ ח"ג פל"ז. וראה א"ע ויקרא יט כז; [35] סוטה מט ב; ב"ק פג א; [36] רמב"ם ע"ז יא א, ובכס"מ שם, ובשו"ת הרמב"ם הוצאת בלאו סי' רמד; ראב"ד על תו"כ סו"פ אחרי; ערוך ע' קמי; טושו"ע יו"ד קעח א. וראה דברים רבה ב יא - מהו המספר קומי, זה המספר פאת ראשו, ועושה תפיסת קורצין; [37] ע"ז יא ב; שם כט א; [38] רמב"ם שם, ובפיהמ"ש ע"ז א ג; טושו"ע שם; [39] ראב"ד תו"כ שם; [40] מאירי, ע"ז כט א; [41] ט"ז יו"ד שם סק"א; [42] פר"ח יו"ד שם; [43] רש"י סוטה מט ב ד"ה מספר, וקידושין עו א ד"ה מספרים, וב"ק פג א ד"ה מדרכי, ומעילה יז א ד"ה וסיפר; שיטמ"ק מעילה שם, בשם גאון; [44] כ"מ שם, וב"י שם - בדעת הרמב"ם והטור; לבוש יו"ד שם; [45] שבת פ ב; פסחים מג א; מגילה יג א; מו"ק ט ב; [46] נזיר נט א; [47] סנהדרין כא א. ולהיפך - ראה שבת סב ב; מו"ק ט ב. וראה תוס' גיטין ו ב ד"ה נימא, שהכוונה שבנות ישראל אין להן בטבען שערות בבית השחי ובבית הערווה. וראה רש"י שם ד"ה נימא, שהטעם שלא יהיה לנשים שיער בבית הערווה כדי שלא לסכן את בועלה לעשותו כרות שפכה; [48] ראה דברים כא יב; נזיר כח ב; [49] שבת צד ב; קידושין מט א; [50] שבת קד ב; [51] ויקרא יג מ-מא, ורש"י שם; נגעים י י. וראה א"ע ויקרא שם, שאין למושג גבח חבר במקרא; [52] ספרא עה"פ; מפרשי המשנה נגעים שם. וראה מה שכתב בכס"מ טומאת צרעת ה ח; מלבי"ם ויקרא שם (אות קמג); [53] נגעים י י; ב"ק פו א; מכות כ ב. מדובר בסם ידוע באותו זמן להשרת השיער, אך זיהויו לא ידוע. ובערוך ע' נש פירש הוא סם, והאוכל והסך ממנו אינו צומח שיער בגופו; [54] נגעים שם; [55] שמות רבה כד ד. והוא נקרא מרוטה; [56] ויקרא כא ה; דברים יד א. דבר זה נעשה על ידי הגויים בעת אבלות, והוא אסור מן התורה. אך ראה יחזקאל ז יח; עמוס ח י; מיכה א טז, שנהגו ישראל כך באיסור; [57] ישעיה ג יז; [58] ויקרא שם; [59] ראה מל"ב ב כג; שבת קנב א; תוס' שבת קנ א ד"ה ורבי; תוס' בכורות נח א ד"ה חוץ; [60] ראה רמב"ם חובל ומזיק ב ד; [61] מל"ב ב כג; [62] ראה מחלוקת רש"י ר"י, ורשב"ם לעומת ר"ת - תוס' פסחים קיב א ד"ה צוה; תוס' ב"ב קיג א ד"ה ומטו; תוס' בכורות נח א ד"ה חוץ; [63] בראשית כה כה; שם כז יא; [64] שופטים טז יט; [65] שמו"ב יד כו. וראה סוטה י ב; [66] מל"ב א ח; [67] מגילה יא א. גידלו שערותיהם ונדמו לדוב; [68] ראה ישעיה טו ב; ירמיה מח לז; [69] ברכות נז ב; [70] ירושלמי קידושין ב ד; ירושלמי כתובות ז ז. לעניין מום באשה - ראה פסקי הלכות (יד דוד) ח"ב דקמ"ז ע"א; שו"ת אפרקסתא דעניא סי' קפ. לעניין נוי באיש - ראה תהלים קלג ב, זקן אהרן שירד על פי מדותיו. אמנם ראה ירושלמי ר"ה א ג, שישראל מגלחים זקנם ערב ראש השנה, אך ראה באנציקלופדיה תלמודית כרך יא, ע' השחתת זקן, עמ' קכה-ו, הסבר מאמר זה לפי השיטות השונות הנוגעות לגילוח הזקן. וראה בשו"ת חת"ס חאו"ח סי' קנט, שבמדינות אשכנז החלו היהודים לגלח את הזקן רק בזמן גזרות תתנ"ו (שנת 1096 למניינם, והוא זמן מסע הצלב הראשון); [71] יבמות ה ב; קידושין לה ב; [72] ישעיה טו ב; ירמיה מח לז; [73] סמך למנהג זה הוא מדרש תנחומא, קדושים, יד, וילקוט שמעוני, קדושים, רמז תרטו, על הפסוק (ויקרא יט כג-כד) המדבר על ערלה של עץ מאכל, והמדרש אומר שהוא מדבר בתינוק. וראה בנידון בשו"ת ערוגת הבושם חאו"ח סי' רי; שו"ת אפרקסתא דעניא סי' קסא; שו"ת יחוה דעת ח"ה סי' לה; טעמי המנהגים עמ' רסט; ספר במטעמים ע' שערות אות א; [74] ראה בהרחבה סיכום הדעות השונות ומקורותיהם בספר בין פסח לשבועות, פי"ט. וראה שערי הלכה ומנהג, הוספות ומילואים, סי' צח; [75] ראה בס' בין פסח לשבועות פי"ט; [76] פסחים קיא ב-קיב א; טושו"ע או"ח ד יח-יט. וראה בס' שמירת שבת כהלכתה ח"ב פמ"ב הע' קנט; [77] מחצית השקל או"ח סי' כז סק"ד; ש"ך יו"ד סי' קעח סק"א, בשם הב"ח; מ"ב סי' כז סקט"ו; קיצור שו"ע סי' י; בן איש חי, פר' חיי שרה; שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' מב; [78] שו"ת תשובות והנהגות, שם; [79] חולין כד ב; רמב"ם תפילה ח יא; טושו"ע או"ח נג ו; [80] מ"ב שם סקכ"ג; [81] תוס' מגילה כד א ד"ה ואינו; טושו"ע שם. וראה בביאוה"ל שם ד"ה אבל; [82] טושו"ע שם ח, וברמ"א שם; [83] טושו"ע או"ח רס א; שם תקלא א; [84] מ"ב סי' רס סק"ב; [85] ערוה"ש או"ח רס ו; [86] א"ר סי' רס סק"ח. וראה מ"ב סי' רנא סק"ז; [87] מ"ב סי' תסח סק"ה; [88] רמ"א שם ס"א; [89] ראה מ"ב סי' רס סק"ה; [90] מ"ב שם סק"ז; [91] שבת צד ב; רמב"ם שבת ט ז; [92] שו"ת הר צבי חיו"ד סי' קמד; תולדות שמואל ח"ג סי' לו ס"א; [93] שבת שם, מחלוקת; רמב"ם שם ח; טושו"ע או"ח שמ א. וראה עוד חי' רמב"ן שבת קו א; ס' יראים השלם סי' רעד; מג"א שם סק"א; שו"ת דבר אברהם סי' כד ענף ג; אגלי טל מלאכת גוזז סק"ז; [94] שבת נ ב; רמב"ם שבת כב יג; טושו"ע או"ח שכו ט. וראה עוד בנידון בס' שמירת שבת כהלכתה פי"ד הע' א; [95] שו"ת ריב"ש סי' שצד; כלבו סי' יא; ב"י או"ח סי' שג; שו"ע שם כז; מג"א שם סקכ"ב; מ"ב שם סקפ"ו; [96] ראה אגלי טל מלאכת גוזז סקי"ד באריכות; [97] מ"ב שם ובשעה"צ סקע"ח. וראה בס' שמירת שבת כהלכתה פי"ד סע' מא-נג, פרטי הלכות הנוגעות לטיפול בשערות בשבת; [98] מו"ק יד א; רמב"ם יו"ט ז יז-יט; טושו"ע או"ח תקלא א. וראה באריכות באנציקלופדיה תלמודית, כרך יג, ע' חול המועד, עמ' רא ואילך; [99] מאירי, ע"ז כט א; [100] שו"ת הרשב"א ח"ג סי' רעה; טושו"ע או"ח תקלא ג. וראה תוס' מו"ק יד א ד"ה אומן, שהסתפקו בשאלה זו, ולא הכריעו בה; [101] מ"ב סי' תקלא סקכ"א, ובביאוה"ל שם ס"ח ד"ה כל; [102] המחבר, או"ח תקנא ג. וראה שו"ת יביע אומר ח"ג חאו"ח סי' לא; יחוה דעת ח"ד סי' לו; [103] רמ"א או"ח תקנא ד; מ"ב שם סקל"ב; [104] מ"ב סי' תקנח סק"ג. וראה בס' שמירת שבת כהלכתה ח"ב פמ"ב הע' קצ; [105] שבלי הלקט סי' רלה; טושו"ע או"ח תצג ב; [106] ראה סיכום מקורות ופרטי דינים בספר בין פסח לשבועות, פ"ח-פי"א; [107] שבת צד ב; מכות כ ב; רמב"ם ע"ז יב י; טושו"ע יו"ד קפב ו; [108] דברים כב ה; [109] תוספתא שבת י ח. וראה בחזון יחזקאל שם; מ"ב סי' שמ סק"ד; [110] טושו"ע שם; [111] שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' פב; [112] ט"ז שם סק"ז; [113] ראה שו"ת שו"מ מהדו"ק ח"א סי' רי; שו"ת מהר"י אשכנזי חיו"ד סי' יט; שו"ת דברי חיים ח"ב חיו"ד סי' סב; שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' קעב-קעג; שו"ת מנחת אלעזר ח"ד סי' כג; שו"ת אבני זכרון ח"ג סי' לט; מנחת פתים יו"ד סי' קפב; שו"ת בית היוצר חיו"ד סי' מה; שד"ח מערכת הלמ"ד כלל קטז; שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' רמג-רמד; שו"ת חלקת יעקב ח"ב סי' עז; שו"ת שבט הלוי ח"ג סי' קיא אות ג; שם ח"ו סי' קיח אות ג; שערי הלכה ומנהג ח"ג סי' לז-לח. וראה באריכות בנידון בשו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' פא; [114] שו"ת לבוש מרדכי סי' כד; שו"ת שרידי אש ח"ב סי' פא; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' סא; שו"ת ציץ אליעזר חכ"ב סי' יד אות ד. וכן משמע משו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' פא. וראה גם בס' חסידים סי' שעט, ובמקור חסד להר"ר מרגליות שם סק"ז; [115] שו"ת אבני זכרון ח"ג סי' לט; שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תסא. וראה שערי הלכה ומנהג ח"ג סי' לז-לח, שהסתפק בזה; [116] הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ה חיו"ד סי' קפב סק"א; [117] שו"ת צפנת פענח סי' רנח; [118] נזיר נט א; רמב"ם ע"ז יב ט; טושו"ע יו"ד קפב א; [119] רמ"א שם; [120] טושו"ע שם ד. וראה בביאור הגר"א שם סק"ה; [121] על מיקום הצדעים ראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך י, ע' הקפת הראש, עמ' תקמו ואילך; [122] ויקרא יט כז; מכות כ ב; רמב"ם סהמ"צ ל"ת מג; רמב"ם ע"ז יב א; חינוך מ' רנא; [123] נזיר נז ב; מכות שם; רמב"ם ע"ז שם; טושו"ע יו"ד קפא ד. וראה עוד שיטות בנידון באנציקלופדיה תלמודית, שם, עמ' תקמב ואילך. וראה באריכות בשו"ת מלמד להועיל חיו"ד סי' סד; [124] גיליון הש"ס לרעק"א, שבועות ב ב; [125] שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קלט-קמ; חזו"א, הובאו דבריו בשו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תס; [126] קידושין כט א; רמב"ם ע"ז יב ב; טושו"ע יו"ד קפא ו. אלא שהאיש המוקף על ידי אשה חייב לדעת רוב הראשונים - ראה אנציקלופדיה תלמודית, שם, עמ' תקמג; [127] ראה נימוק"י ומאירי מכות שם; רמ"א יו"ד קפא ה; ביאור הגר"א שם סק"ז; [128] רמב"ם ע"ז יב ו; סמ"ג לאוין נז; תוס' רי"ד נזיר מא ב; ריטב"א ונימוק"י מכות שם; יראים השלם סי' שלו; טושו"ע יו"ד קפא ג, דעה א; [129] תוס' שבועות ב ב ד"ה חייב (וראה בגליון הש"ס שם), ותוס' נזיר מא ב ד"ה השתא; שערי תשובה לר"י סי' עח; יש"ש יבמות פי"ב סי"ח; סמ"ק סי' עח; שו"ת מן השמים סי' כח; טושו"ע יו"ד קפא ג, בשם יש אוסרים. וראה עוד באנציקלופדיה תלמודית שם, עמ' תקמט ואילך; [130] ויקרא יט כז; מכות כ א; רמב"ם ע"ז יב ז; טושו"ע יו"ד קפא יא; [131] ראה באריכות באנציקלופדיה תלמודית, כרך יא, ע' השחתת זקן, עמ' קכא ואילך; [132] רא"ש מכות כ א; טושו"ע שם; [133] ריטב"א מכות שם. וראה שערי תשובה שער ג סי' עח; [134] רש"י מו"ק יח א ד"ה ואם; רמב"ם שם ח; [135] רמב"ם שם; טור יו"ד סי' קפא; ב"ח שם; [136] ט"ז יו"ד סי' קפא סק"ג; [137] קידושין לה ב; מכות כא א; רמב"ם ע"ז יב ז; [138] ראה מקורות רבים באנציקלופדיה תלמודית, שם, הע' 125. וראה שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' סא; [139] ראה אנציקלופדיה שם, הע' 131-130; [140] ריטב"א מכות שם. וראה עוד אנציקלופדיה תלמודית שם, עמ' קכז-ח, בדין גילוח הזקן במכונת גילוח, בסם, ובאבן מיוחדת לכך. וראה באריכות ענייני גילוח שונים בשו"ת קול מבשר ח"א סי' יח-יט; [141] קידושין כט א; רמב"ם שם ב-ג; [142] רמב"ם שם ז; טושו"ע שם יב; [143] שו"ת בשמים ראש סי' יח; שו"ת מטה לוי סי' י; שו"ת מלמד להועיל חיו"ד סי' סד. וכתב שם, שהסכים עמו הגר"ע הילדסהיימר (וראה בשו"ת שאול שאל סי' קו, ושו"ת אבני זכרון ח"ג סי' ז, שהתירו בדרך כזו לחייל בצבא זר); [144] שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' פ; שו"ת חת"ס חאו"ח סי' קנד; הכתב והקבלה, פר' קדושים; שו"ת מהרי"א הלוי (איטינגא) ח"א סי' קיט (ומה שכתב שם, להתיר גילוח במספרים על ידי גוי דווקא הוא תמוה, שהרי אין איסור תיספורת במספרים בעצמו, וצ"ע); [145] שו"ת בנין אב, ח"ג סי' מו; [146] בה"ג הל' מילה; רי"ף ורא"ש שבת פי"ט; טור ורמ"א יו"ד רסח ב; [147] ב"ח יו"ד שם; [148] שו"ת שבות יעקב חיו"ד סי' צ; [149] ויקרא יח ג; כ כג; תו"כ סו"פ אחרי; רמב"ם ע"ז יא א; טושו"ע יו"ד קעח א. וראה שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' צג; מנ"ח מ' רנא; שו"ת חת"ס חאו"ח סי' קנט; דרכ"ת יו"ד סי' קפא סקי"ז; [150] מו"ק טו א; רמב"ם ת"ת ז ד; טושו"ע יו"ד שלד ד; [151] מו"ק יד ב, ושם כב ב; רמב"ם אבל ה א-ב; שם ו ב-ג; טושו"ע יו"ד שצ א,ד. וראה רמ"א שם, בשיעור הגערה; [152] רמב"ן, תורת האדם, עניין מי שמתו; מאירי ורא"ש כתובות ד א; טושו"ע יו"ד שמב א; שיירי כנה"ג ליו"ד שם; שו"ת יביע אומר ח"ה סי' לח. אך בשו"ת מהריב"ל ח"ג סי' עב, כתב שלדעת הראב"ד אסור בתיספורת; [153] רמב"ם אבל יד כא. וראה בלח"מ שם באריכות בשיטות הרמב"ם והכס"מ על פי ערכין ז ב; [154] טושו"ע יו"ד שמט ב; [155] תורת האדם, שער ההוצאה (עמ' צז בהוצאת שעוועל); שו"ת הרשב"א ח"א סי' של; טור יו"ד סי' שמט; רמ"א שם ב. וראה מאירי סנהדרין קיב א, ומה שכתבו עליו בתויו"ט ערכין א ד, ותוס' רעק"א שם; [156] סנהדרין קיב א; רמב"ם ע"ז ד יב-יג; [157] שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' רה. וראה בפסקי הלכות (יד דוד) ח"ב דקמ"ז ע"א; [158] ראה אוצה"פ סי' יז סקקצ"ט, לוח הסימנים, אות' קמט-קסא; [159] ראה אוצה"פ שם, אות' קט-קיד; [160] ב"ק פה ב; רמב"ם חובל ומזיק ב ד; טושו"ע חו"מ תכ יב. וראה ביאור הגר"א שם סקט"ו; [161] יחזקאל מד כ; תענית יז א; סנהדרין כב ב; [162] סנהדרין שם; רמב"ם ביאת מקדש א יא; [163] ס' החינוך, מ' קמט; [164] רש"י תענית שם ד"ה שלא בזמן; ס' החינוך, מ' קמט; כס"מ ביאת מקדש א י; [165] תענית וסנהדרין שם; רמב"ם כלי המקדש ה ו. וראה פרטי דינים ביחס לכהנים באנצקילפודיה תלמודית, כרך ה, ע' גדול פרע, עמ' קסד ואילך; [166] תענית יז א; סנהדרין כב ב; רמב"ם מלכים ב ה; [167] תענית יז א; רמב"ם ביאת המקדש א יב; שם כלי המקדש ו יא; [168] בכורות מג ב; רמב"ם ביאת המקדש ח א. וראה במשך חכמה ויקרא א ח, שכתב שרק כהן גדול פסול בקרחות, ולא כהן הדיוט, וצ"ע; [169] במדבר ו ה; נזיר לט ב; רמב"ם סהמ"צ מ"ע צב; רמב"ם נזירות א א; סמ"ג עשין קכו; חינוך מ' שעד; [170] ספרי במדבר ו ה; נזיר ו ב; סנהדרין כב ב. וראה פרטי דינים באנציקלופדיה תלמודית, כרך ה, ע' גדול פרע, עמ' קסב ואילך; [171] ראה פרטי דינים ברמב"ם נזירות ה יא יד; [172] נזיר מד ב; רמב"ם נזירות ו יא-יד. וראה עוד רמב"ם שם פ"ז; [173] במדבר ו יח; נזיר מה א; רמב"ם נזירות ח א; [174] שופטים יג ה; שמו"א א יא; נזיר ד א; רמב"ם נזירות ג יב; [175] דברים כא יב; יבמות מח א; רמב"ם מלכים ח ה; [176] ויקרא יג מה; מו"ק טו א; רמב"ם טומאת צרעת י ו; [177] תו"כ תזריע פי"ב; רמב"ם שם; [178] ויקרא יד ח-ט; סוטה טז א; רמב"ם טומאת צרעת יא א; [179] במדבר ח ז; נגעים יד ד; [180] רע"ב שם.